ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא
גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו.
אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה
שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט –
לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.
המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת
התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים
למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות
הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים
כל כך מפחדים ממנו.
כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.
"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."
במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.
סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.
ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את
נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה
ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?
– לא.
שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף
בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים
עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא
נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.
הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.
"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.
המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.
הסיפור של יעקב
יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על
עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו
אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור.
כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים
החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא
כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.
המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.
יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.
"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".
חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה.
מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה.
בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה
גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים
וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה
לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.
הם חשבו שהם נפלו על פרייר.
הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו
שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר.
המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי,
כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על
הקופה הציבורית.
"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד
לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז
אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר
כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".
זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל
אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת
סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם
חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי
זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו
שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.
הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר.
לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני
כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו
חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.
"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה
שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה,
יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".
וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.
"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי
לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום,
אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."
הזעקה השנייה נאמרה במכתב.
נכתב בו כך:
"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי
נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום,
שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח
לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני
משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל
להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46
עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".
לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.
המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת
לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח
בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא
תוכלו לקבל חברה מתחרה.
רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז
מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה
בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא
ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין,
בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך
יקבל את היחס."
נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם
שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים
בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.
אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:
"זה לעבור התעללות. זה להוריד את
המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי
איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את
הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים. אחות
נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני
עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד
העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".
האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?
אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק
אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם
עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"
ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:
"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה
לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות. אפשר כל בדיקה
וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד
את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על
מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."
בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את
הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו
רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות
מושפל.
אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".
הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה
רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי
תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.
אתי וזאנה מספרת:
"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם
שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד,
אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו
שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."
אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.
"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."
– הוא עזב אותך?
"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."
– הוא ישר הולך לשבת?
"כן".
"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."
– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?
"כלום. שום דבר."
– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?
"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה
איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה
לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".
אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".
מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות
רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא
באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו
ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.
שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:
"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של
נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים
לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה
חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה
לא נתפס בכלל."
אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.
המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17
עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים,
נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה
בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו
של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על
גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.
300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?
עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:
"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב
בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר
של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר,
הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."
אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר
של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה
חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים
את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה