שלילת דמי אבטלה שלא כדין - דו"ח נת"צ שנתי 39 לשנת 2012

שלילת דמי אבטלה שלא כדין - המתלוננת, אם חד-הורית, הועסקה כאחות בחברה המעניקה טיפולי דיאליזה לחולים. לפי דרישת מעסיקה השתתפה המתלוננת בשנת 2011 במשך יומיים בשבוע בקורס להכשרה מקצועית של משרד הבריאות, שהוא קורס חובה לאחיות העוסקות בתחום הדיאליזה.

בשנת 2012 פוטרה המתלוננת מעבודתה והגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לתשלום דמי אבטלה. המוסד דחה את התביעה בנימוק שתשלום דמי אבטלה מותנה בצבירת תקופת אכשרה של 300 יום שבמהלכה עבד העובד ושולמו עבורו דמי ביטוח לאומי. לפי חישוב המוסד, קודם להגשת התביעה עבדה המתלוננת 276 יום, וביתר הימים נעדרה מעבודתה בשל ההשתתפות בקורס, ולכן אין היא זכאית לדמי אבטלה.

המתלוננת קבלה על החלטת המוסד לדחות את תביעתה וטענה כי אילולא נאלצה להיעדר מעבודתה כדי להשתתף בקורס ההכשרה הייתה צוברת את תקופת האכשרה הנדרשת.

נציבות תלונות הציבור הסבה את תשומת לב המוסד לכך שההשתתפות בקורס נכפתה על המתלוננת והייתה תנאי להמשך העסקתה במקום עבודתה.

מאחר שלפי הוראות הדין, אין להביא בחשבון לעניין תקופת האכשרה את הימים שבהם נעדר עובד מעבודתו מסיבות שאינן תלויות בו, הייתה עמדת הנציבות כי אין מקום להביא בחשבון את הימים שבהם נעדרה המתלוננת מעבודתה כדי להשתתף בקורס ההכשרה.

בעקבות כך בחן המוסד בשנית את זכאותה של המתלוננת וקבע כי היא זכאית לתשלום מלוא דמי האבטלה.

(707509)

תשלום דמי אבטלה בשיעור קטן מהנדרש - מדוח נת"צ 38 לשנת 2011

המתלוננת, אם חד-הורית לחייל, עבדה במשך שנים תמורת שכר נמוך והייתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כהשלמה לשכרה. באוגוסט 2010 פוטרה מעבודתה והגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לדמי אבטלה.

בתלונתה טענה המתלוננת כי בנובמבר ודצמבר 2010 לא שילם לה המוסד את מלוא דמי האבטלה שהייתה זכאית להם, ועקב כך היא התקשתה לכלכל את עצמה ואת בנה.

בירור התלונה העלה כי בעקבות פיטורי המתלוננת והגשת התביעה לדמי אבטלה בדק המוסד את הכנסותיה ומצא כי היא לא הייתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה שקיבלה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2010 כהשלמת הכנסה. זאת מאחר שבאוגוסט שכרה של המתלוננת עלה על השכר המזכה בהשלמת הכנסה ושיעורם של דמי האבטלה שקיבלה בספטמבר עלה אף הוא על שיעור ההכנסה המזכה בגמלה. בעקבות כך נוצר חוב של המתלוננת למוסד בסך כ-2,000 ש"ח, והמוסד ניכה אותו מדמי האבטלה שקיבלה בנובמבר ודצמבר 2010.

ככלל, בעת שהמוסד מנכה חוב מגמלאות של מבוטח חסר הכנסה, הוא נוהג להותיר בידיו גמלת קיום מינימלית ששיעורה נקבע בהתאם לשיעורה של גמלת הבטחת ההכנסה שהייתה משולמת למבוטח בגילו ובמצבו המשפחתי והכלכלי. אולם הבירור העלה כי דמי האבטלה שקיבלה המתלוננת לאחר ניכוי החוב היו בשיעור נמוך משיעורה של גמלת הבטחת הכנסה שהייתה מקבלת מבוטחת במצבה, כאמור לעיל, וזאת מאחר שמחלקת אבטלה במוסד לא עדכנה ברישומיה את מצבה המשפחתי של המתלוננת.

בעקבות התערבות הנציבות עודכן מצבה המשפחתי של המתלוננת במחלקת אבטלה, הוחזרו לה סכומי היתר שנוכו מדמי האבטלה ועודכנה יתרת חובה של המתלוננת למוסד, לצורך ניכוי בשיעורים קטנים יותר בעתיד.

(507043)

קיזוז "חוב" מדמי אבטלה - מדוח נת"צ 38 לשנת 2011

המתלוננת פוטרה מעבודתה ונמצאה זכאית לדמי אבטלה החל מאוקטובר 2010. בתלונתה טענה כי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) ניכה מדמי האבטלה ששולמו לה באותו החודש סכום של 905 ש"ח בגין חוב למוסד (להלן - החוב).

כאשר פנתה המתלוננת אל המוסד לבירור פשר החוב, נמסר לה כי על בסיס מידע שקיבל המוסד משירות התעסוקה הוא קבע כי היא לא הייתה זכאית לתשלום עבור חמישה ימי אבטלה שקיבלה בספטמבר 2000. בעקבות זאת נוצר חוב שלה למוסד, ואותו קיזז המוסד במלואו מדמי האבטלה ששולמו לה באוקטובר 2010.

המתלוננת טענה כי לא ידוע לה שהייתה חייבת למוסד חוב כלשהו, וכי המוסד לא הודיע לה מעולם על דבר קיומו של החוב. היא הוסיפה וטענה כי בכל השנים עבדה והתפרנסה, ואילו הייתה נדרשת בעבר לשלם את החוב, בהנחה שהוא היה מוצדק, היה לה קל יותר לשלמו. כיום היא אינה עובדת וזקוקה לכל דמי האבטלה שהיא מקבלת, ודווקא עתה, כשמצבה הכלכלי דחוק, מבקש המוסד לגבות ממנה חוב ישן שכאמור כלל לא ידעה על דבר קיומו.

המוסד השיב לפניית הנציבות כי הנתונים בדבר החוב הוזנו במערכת הממוחשבת של המוסד כבר בנובמבר 2000, אולם מאחר שעד לתשלום דמי האבטלה באוקטובר 2010 לא קיבלה המתלוננת שום קצבה, לא הייתה למוסד כל דרך לקזז את החוב. המוסד הוסיף כי כיום אין באפשרותו לאתר הודעות חוב שנשלחו למתלוננת.

המוסד טען כי מאחר שהחוב כבר נוכה מדמי האבטלה ששולמו למתלוננת, אין כיום מקום לשקול את ביטולו.

עמדת הנציבות הייתה כי על המוסד לשקול את ביטול החוב ואת החזר הסכום שקוזז, מהסיבות שלהלן:

1. לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, אם המוסד משלם למבוטח גמלת כסף שלא כדין, הוא רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור "מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין". ואולם, בהיעדר ראיה לכך שהמוסד שלח למתלוננת הודעות על דבר החוב בסמוך למועד היווצרותו, לא ניתן לקבוע כי המתלוננת ידעה שנוצר חוב כאמור, ולפיכך נראה כי גם לא יכלה לערער עליו. בנסיבות אלה אי-אפשר לקבוע חד-משמעית כי המתלוננת קיבלה גמלה שלא כדין, דבר שהוא תנאי הכרחי להחלת סעיף 315.

2. המוסד, בהיותו מופקד על ביצוע חוק שהוא סוציאלי במהותו, כפוף לכללי המשפט המינהלי שמתוקפם הוא חב כלפי המבוטחים חובה מוגברת של תום לב, הגינות ושקיפות. ולמרות זאת, במשך כעשר שנים ישב המוסד בחוסר מעש ולא נקט שום פעולות לגביית החוב, וככל הנראה אף לא הודיע עליו למתלוננת. רק כאשר היה צריך להתחיל לשלם למתלוננת דמי אבטלה בשנת 2010 הוא קיזז מהם את החוב.

3. אין לקבל את טענת המוסד ולפיה מאחר שהחוב כבר שולם, אין מקום לשקול היום את החזרתו; שהרי המוסד הוא שקיזז, בבת אחת וללא כל הודעה מראש, את החוב מדמי האבטלה ששולמו למתלוננת.

נוכח עמדת הנציבות הובא העניין לדיון לפני הוועדה לביטול חובות במוסד, והוועדה קבעה כי בנסיבות העניין יש להחזיר למתלוננת את הסכום שקוזז מדמי האבטלה שקיבלה.

(602580)

הפסקת תשלום דמי אבטלה לבן 65 שטרם הגיע לגיל פרישה - מדוח שנתי 32 נציבות תלונות הציבור

התלונה

1. המתלונן הגיש בספטמבר 2004 לנציבות תלונות הציבור (להלן - הנציבות) תלונה על המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). ואלה פרטי התלונה:
(א) המתלונן הגיש למוסד בפברואר 2004 תביעה לתשלום דמי אבטלה ותביעתו אושרה. על פי הודעת המוסד הוא היה זכאי לקבל את דמי האבטלה במשך 175 ימים.
(ב) ביולי 2004, סמוך לפני שמלאו למתלונן 65 שנה, הוא קיבל מהמוסד הודעה על הפסקת תשלום דמי האבטלה, אף שבאותו מועד טרם הסתיימה תקופת זכאותו לקבלם - הוא קיבל דמי אבטלה עבור 116 מ-175 ימי זכאותו. כמו כן הודיע לו המוסד שזכאותו לקצבת זקנה תיבחן רק כשימלאו לו 65 שנים וארבעה חודשים, לאמור בנובמבר 2004.
2. בתלונתו לנציבות קבל המתלונן על שבחודשים יולי עד נובמבר 2004 לא קיבל לא דמי אבטלה ולא קצבת זקנה.

בירור התלונה

1. (א) בסעיפים 158 ו-160 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), בנוסחם כפי שהיה עד ינואר 2004, נקבע כי לעניין ביטוח אבטלה, "מבוטח" הוא תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנה וטרם מלאו לו 65 שנה, וכי למבוטח מובטל שהתמלאו לגביו התנאים הקבועים בחוק לתשלום דמי אבטלה, ומלאו לו 20 שנה וטרם מלאו לו 65 שנה, ישולמו דמי אבטלה.
סעיף 245 לחוק הביטוח הלאומי קבע בעניין קצבת זקנה כי גבר בן 70 זכאי לקצבה, ואם הכנסתו בשנת המס אינה עולה על ההכנסה המרבית - הוא זכאי לקצבה כבר מגיל 65.

מהסעיפים האמורים עולה, כי עד ינואר 2004 היה ניתן לקבל דמי אבטלה עד גיל 65, ומגיל זה היה ניתן לקבל קצבת זקנה, בכפוף למבחן הכנסה.
(ב) ב-7.1.04 התקבל בכנסת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן - חוק גיל פרישה). בחוק זה נקבע כי גיל הפרישה של גבר שנולד עד יוני 1939 הוא 65 שנה, ואילו גיל הפרישה של מי שנולד בחודשים יולי ואוגוסט 1939 הוא 65 שנים ו-4 חודשים.
(ג) בחוק גיל פרישה גם תוקנו, בין היתר, סעיפים 158, 160 ו-245 לחוק הביטוח הלאומי, ונקבע בהם שהזכאות לדמי אבטלה היא עד לגיל הפרישה שנקבע בחוק גיל פרישה, ואילו הזכאות לקצבת זקנה היא מגיל הפרישה שנקבע בחוק האמור ואילך.
(ד) על פי סעיף 33 לחוק גיל פרישה, יחולו הוראות החוק בעניין דמי אבטלה על מי ש"התאריך הקובע" שלו (דהיינו היום הראשון לחודש שבו התחילה תקופת האבטלה שלו) הוא הָחֵל ביום תחילת חוק גיל פרישה, שנקבע ל-1.4.04, ואילו הוראות החוק בעניין תשלום קצבת זקנה יחולו על גמלאות המשתלמות החל ביום תחילת חוק גיל פרישה.
2. המתלונן נולד ביולי 1939, ולפיכך גיל הפרישה שלו על פי הוראות חוק גיל פרישה הוא 65 שנים ו-4 חודשים. "התאריך הקובע" של המתלונן לעניין דמי אבטלה היה היום הראשון לחודש שבו החל לקבל דמי אבטלה, דהיינו 1.2.04. מאחר שבחוק גיל פרישה נקבע, כאמור, שלעניין דמי אבטלה יחול החוק רק על מי ש"התאריך הקובע" שלו הוא מ-1.4.04 ואילך, המשיך לחול על המתלונן לעניין זה המצב המשפטי שהיה קיים לפני תחילת חוק גיל פרישה, והוא היה זכאי לדמי אבטלה עד גיל 65. ואולם הוראות חוק גיל הפרישה לעניין הגיל שממנו אפשר לקבל קצבת זקנה כן חלו עליו, ולפיהן הוא היה זכאי לקצבת זקנה רק מגיל הפרישה שנקבע לגביו בחוק גיל פרישה, דהיינו מגיל 65 שנים וארבעה חודשים.
כתוצאה מכך לא שולמה למתלונן כל גמלה מיולי עד נובמבר 2004 אף על פי שלא תמה התקופה שעבורה הוא היה זכאי לדמי אבטלה על פי החוק.

תוצאות הבירור

1. הנציבות הסבה את תשומת לבה של היועצת המשפטית של המוסד למצב הדברים האמור. בתשובה הודיעה היועצת המשפטית לנציבות כי מנסחי חוק גיל פרישה לא היו ערים לבעיה שתוארה לעיל: לפי ההיגיון העומד בבסיס חוק הביטוח הלאומי, ישולמו דמי אבטלה לזכאי להם כל עוד הוא "בגיל עבודה". לפיכך, משנדחה גיל הפרישה של אדם, היה מקום לדחות גם את המועד האחרון לתשלום דמי אבטלה עבורו, ובוודאי שלא הייתה כוונה לגרום לתוצאה כמו במקרה של המתלונן.
היועצת המשפטית הודיעה לנציבות כי תפעל לתקן את הוראות סעיף 33 לחוק גיל פרישה, כדי שבנסיבות דומות לאלה של המתלונן יהיה ניתן להמשיך לשלם דמי אבטלה לזכאי עד מועד תחילת הזכאות לקצבת זקנה.
2. נציב תלונות הציבור הצביע לפני המוסד על הצורך לפעול לזירוז התיקון המוצע לחוק גיל פרישה, ואכן בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005, שהתקבל בכנסת ביום 29.3.05, תוקן סעיף 33 לחוק גיל פרישה ונקבע שמי שנפסקה זכאותו לקבלת דמי אבטלה רק מחמת הגיעו לגיל 65 והוא טרם הגיע לגיל פרישה, ימשיך לקבל דמי אבטלה עד הגיעו לגיל פרישה. תחולת הסעיף היא למפרע ממועד כניסתו לתוקף של חוק גיל פרישה.
3. המוסד הודיע לנציבות כי הוא פועל לתשלום דמי אבטלה לפי התיקון בחוק גיל פרישה.

דחייה לא מוצדקת של תביעה לדמי אבטלה - מדו"ח שנתי 33 נציבות תלונות הציבור

התלונה

המתלוננת הגישה בינואר 2006 לנציבות תלונות הציבור (להלן - הנציבות) תלונה על המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). ואלה פרטי התלונה:
המתלוננת פוטרה ביולי 2005 מעבודתה כמטפלת בבית אבות והגישה לסניף המוסד בנצרת (להלן - הסניף) תביעה לתשלום דמי אבטלה. המוסד דחה את תביעתה בטענה שהיא לא צברה את תקופת האכשרה הקבועה בחוק, שהיא תנאי לתשלום דמי האבטלה.
המתלוננת קבלה על החלטת המוסד וטענה כי צברה את תקופת האכשרה הנדרשת.

בירור התלונה

1. סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), קובע כי תשלום דמי אבטלה מותנה בצבירת תקופת אכשרה, שהיא פרק זמן מסוים שקדם למועד שבו חדל העובד לעבוד ושבעדו שולמו למוסד דמי ביטוח. תקופת האכשרה של עובד רגיל היא 360 ימי עבודה מ-540 הימים שקדמו להפסקת העבודה, ואילו תקופת האכשרה של עובד ששכרו מחושב על בסיס יומי (להלן - שכיר יום) היא 300 ימי עבודה מ-540 הימים שקדמו להפסקת העבודה.
2. (א) לפניית הנציבות השיב מנהל מחלקת גמלאות בסניף כי המתלוננת עבדה כשכירת יום ולפי הנתונים הרשומים בתלושי המשכורת שלה היא לא צברה תקופת אכשרה של 300 ימי עבודה.
(ב) עיון במסמכים הנוגעים להעסקתה של המתלוננת העלה כי היא אמנם עבדה פחות מ-300 ימים, אולם היא עבדה במשמרות שכל אחת מהן ארוכה בהרבה מיום עבודה רגיל, בהן משמרות של 12 שעות ויותר.

3. מתשובת הסניף עלה כי שורש המחלוקת בין המתלוננת למוסד היה האופן שבו "מתורגמות" שעות העבודה לימי עבודה: עמדת הסניף הייתה שיש למנות את מספר ימי העבודה של המתלוננת לפי מספר "ימי עבודה למס" הרשומים בתלושי השכר שלה. לעומת זאת, המתלוננת טענה כי בשל עבודתה במשמרות ארוכות יש לחשב את מספר ימי עבודתה על ידי חלוקת מספר שעות עבודתה בשמונה - מספר שעות העבודה ביום עבודה רגיל.
4. (א) הנציבות פנתה למנהלת תחום אבטלה במשרד הראשי של המוסד כדי לברר אם קיימים כללים בדבר חישוב תקופת האכשרה של עובדים במשמרות ארוכות.
(ב) בתשובה לפניית הנציבות השיבה רכזת תחום אבטלה במוסד כי ככלל, ימי תקופת האכשרה נספרים לפי הימים שבהם התייצב העובד במקום העבודה, ואולם, אם תוכיח המתלוננת כי עבדה במשמרות לילה, ניתן יהיה למנות כל משמרת שהחלה לפני חצות הלילה והסתיימה לאחר חצות כשני ימי עבודה, ובלבד שביום שלאחר אותה משמרת היא לא עבדה במשמרת בוקר.

תוצאות הבירור

המתלוננת המציאה לסניף מסמכים המוכיחים שעבדה במשמרות לילה, ואחרי בחינתם נקבע כי היא צברה את תקופת האכשרה הדרושה ושולמו לה דמי אבטלה.
הנציבות הסבה את תשומת לבו של המוסד לצורך לרענן את הנהלים בעניין עבודה במשמרות ולהבהיר בהם שבנסיבות מסוימות יש לראות במשמרת עבודה אחת שני ימי עבודה לעניין צבירת תקופת אכשרה לתשלום דמי אבטלה.