‏הצגת רשומות עם תוויות חיים קליר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיים קליר. הצג את כל הרשומות

כלל חברה לביטוח - מסע הייסורים וההשפלה של הקשישים הסיעודיים

מסע הייסורים וההשפלה של הקשישים הסיעודיים , עו"ד חיים קליר , יולי 2015

ר' בת ה- 84 היא חולת אלצהיימר. היא סובלת גם מסוכרת, מפרפור פרוזדורים התקפי, אינה שולטת בסוגרים וזו רק רשימה חלקית. כל בר דעת שיפגוש בר' או יקרא את התיק הרפואי שלה יבין מיד כי היא סיעודית. 

לצפיה בפסק הדין הקלק כאן

קרוביה של ר' פנו לחברת הביטוח כלל כדי לממש את זכויותיה בפוליסת סיעוד אותה רכשה לפני שנים רבות. מסלקי התביעות בכלל פתחו את תיקה הרפואי ורגשי חמלה הציפו אותם. לא חס וחלילה על הקשישה הסיעודית, אלא על הבונוסים העלולים להצטמק אם ר' וקשישים סיעודיים במצבה יקבלו את המגיע להם. מסלקי התביעות מצאו פסיכיאטר בדמותו של ד"ר בוריס ראוכברגר. אלצהיימר, אובדן זיכרון לטווח קצר, חוסר התמצאות בזמן, שברים ברגלים כתוצאה מנפילות חוזרות ושאר המחלות שפקדו את ר' לא צריכים למנוע מאישה בת 84 לתפקד, כך קבע הפסיכיאטר הנכבד.

בקיצור, מסלקי התביעות דחו את תביעתה של ר'. האסקימוסים נוטשים את זקניהם למות בשלג אבל לפחות לא משפילים אותם. מדינת ישראל נוטשת את זקניה לידי טייקוני הביטוח ואלה משפילים אותם בחסות החוק בין כתלי בתי המשפט. כך בערוב ימיה, בשעותיה הקשות ביותר, מצאה עצמה ר' בחצר האחורית של החברה הישראלית. כעת יהא עליה להתמודד לא רק עם עם אימת המוות ואובדן יכולות התפקוד אלא גם עם ייסורים והשפלות מידיהם של נציגי טייקוני הביטוח.

ר' פנתה לבית משפט השלום בבית שאן. עיני הנץ של נציגי כלל הבחינו כי לכתב תביעתה לא צורפה חוות דעת רפואית הערוכה פורמלית כדין. הם הזדרזו להגיש בקשה למחוק את תביעתה על הסף. מדובר בתביעה הנוגעת ל"עניין שברפואה", טענו נציגי כלל בפני השופטת אינעאם דחלה-שרקאוי ותקנות סדר הדין דורשות כי בית המשפט ימחק תביעה כזו שלא צורפה אליה חוות דעת פורמלית.

למה נציגי כלל התעקשו על חוות דעת פורמלית? לא קשה לנחש את הסיבה. נציגי כלל קיוו כי ההוצאה הכספית הכרוכה בחוות דעת שכזו, אלפי שקלים ולעיתים עשרות אלפים, תגרום לקשישה לוותר על זכויותיה. מצוקתם של מבוטחים שידם לא משגת לממן חוות דעת פורמלית, מהווה מקור לרווח נקי לחברות הביטוח.

אין פה "עניין שברפואה", השיבה השופטת דחלה-שרקאוי. מצב סיעודי נקבע על ידי אחות סיעודית על פי מבחני תפקוד ולא על ידי רופא. לכן גם לא צריך חוות דעת רפואית פורמלית. מעבר לכך, הוסיפה השופטת, הגישה לבתי המשפט היא זכות חוקתית האמורה להיות פתוחה גם לעניים שבתוכנו. לכן אנחנו השופטים מצווים לנקוט בפרשנות מצמצמת בכל הקשור לדרישה לחוות דעת פורמלית. אסור להציב מכשול כלכלי בפני מי שמבקש סיוע ממערכת המשפט.

השופטת דחתה אם כן את בקשת כלל למחוק את תביעתה של ר' על הסף.

נציגי כלל לא אמרו נואש. המבוטחת הזו מנצלת את בית המשפט לרעה. תביעתה הוגשה בסדר דין מקוצר. היא רוצה לקצר הליכים כדי לקבל את כספה במהירות. כשאנו תובעים מבוטחים על פרמיות מדובר בתביעות על סכום קצוב. גם מוצדק לברר את תביעותינו במהירות וביעילות. הרי אנו מתפרנסים מכספי המבוטחים. לעומת זאת אין הצדקה לדון במהירות וביעילות בתביעותיהם של קשישים סיעודיים. לאן אצה להם הדרך? נציגי כלל ביקשו להעביר את תביעתה של ר' לפסים של סדר דין רגיל כדי שיוכלו בנחת להמשיך ולטרטר את ר' על פני שנים רבות.

תביעתם של מבוטחים סיעודיים, קבעה השופטת, ראויה בהחלט להידון בסדר דין מקוצר. גם הם תובעים אתכם על סכומים קצובים. הרי סכומם של תגמולי סיעוד נקוב בפוליסה כסכום ברור ומוסכם מראש, שאותו עליכם לשלם למבוטחים הסיעודיים מדי חודש, כל עוד הם נתונים במצב סיעודי.

יש עוד חוצפה אחת שמצאנו בתביעתה של ר', מיהרו נציגי כלל לטעון בטרם השופטת תסיים את פסק דינה. ר' תבעה בתביעתה לא רק את תגמולי הביטוח הסיעודיים עבור התקופה שחלפה עד להגשת תביעתה אלא ביקשה כי בית המשפט יורה לנו להמשיך לשלם לה תגמולי סיעוד גם בעתיד עד לתום תקופת הביטוח. מי יתקע לידינו שהיא תמשיך להיות סיעודית. אולי מצבה ישתפר בעתיד והיא תשוב ותקפץ על הגבעות?

אני לא רואה פסול בתביעה לתגמולי ביטוח בעתיד, פסקה השופטת. אין מניעה שבית המשפט יקבע כי כל עוד אין שינוי במצבה של המבוטחת הסיעודית אתם תמשיכו ותשלמו לה תגמולי ביטוח סיעודיים.

הנה כי כן, כל טענותיה המקדמיות של כלל ובקשתה לדחות את תביעתה של ר' על הסף נדחו. המשך הדיון נקבע לעוד 4 חודשים. הסוף לא נראה באופק. האם זה הגורל שהועידה מדינת ישראל לקשישי ישראל כאשר הפריטה את הביטוח הסיעודי? כנראה שכן כי איש שם למעלה לא עושה דבר כדי לשים קץ לסאת הייסורים שעוברים הקשישים. בושה, חרפה, כלימה. אין מילים במילון כדי לתאר את גודל החלחלה שהתופעה מעוררת.

06.07.2015 מסמך 1118

הוועדות הרפואיות הן אינקוויזיטוריות. עכשיו זה רשמי

הוועדות הרפואיות הן אינקוויזיטוריות. עכשיו זה רשמי , מאמר מאת עו"ד חיים קליר , נובמבר 2014

אליהו אורן נפגע בתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנפגע עבודה אולם קיפח אותו בשיעור אחוזי הנכות. כך חשב אורן והגיש ערעור לוועדה הרפואית לערעורים. 

לקריאת פסק הדין הקלק כאן

כל נכה המגיע בפעם הראשונה לוועדה הרפואית לערעורים רוצה להאמין שהוא עומד לפגוש רופאים ניטרליים ועצמאיים כיאה וכיאות לטריבונל המוגדר בפסיקה "גוף מעין שיפוטי". כך חשב גם אורן. הוא הופיע בפני שלושת רופאי הוועדה, שטח בפניהם ביראת כבוד את טענותיו והמתין בסבלנות להחלטתם.

חלפו 4 חודשים. אל ביתו הגיעה מעטפה מהמוסד. בתוכה מצא אורן סרט ווידאו. לפי החלטת הוועדה הרפואית לערעורים שהתקבלה מאחורי גבך, כך התבשר אורן במכתב שנלווה לסרט הווידאו, ביצענו אחריך מעקב סמוי. למען שקיפות התהליך אנו מצרפים את סרט הווידאו שתיעד את המעקב הסמוי. בקרוב תוזמן שוב לוועדת הערעורים על מנת לסכם את התיק.

אורן נדהם. איך אפשר במדינה דמוקרטית שטריבונל עצמאי יקבל מאחורי גבו של בעל דין החלטה לבצע אחריו מעקב סמוי וישתף בסוד ההחלטה רק את בעל הדין היריב?

אורן פנה לבית הדין לעבודה בבאר שבע וביקש את התערבותו.

השופט צבי פרנקל פסק כי אורן צודק. ההחלטה להזמין מעקב סמוי מאחורי גבו של מבוטח מהווה פגם מהותי ופוגעת בעקרונות הצדק הטבעי. השופט פרנקל ביטל את החלטת הוועדה והעביר את תיקו של אורן בפני הרכב וועדה אחר.

המוסד מיהר והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

השופט אילן איטח בדק את התקדימים וגילה כי בתחילת שנות התשעים פסקו שופטי בית הדין הארצי לעבודה כי לוועדה הרפואית לערעורים אין סמכות לבקש מעקב סמוי. אלא שבשנת 1998 שר הרווחה דאז אלי ישי התקין תקנה שהקנתה לוועדה לערעורים סמכות "לדרוש מהמוסד לבצע חקירה לאימות נתונים ולקביעת עובדות".

אני מחויב להרכין ראש בפני השר, הודיע השופט איטח לאורן. השר ישי שינה את אופייה של הוועדה הרפואית לערעורים. קודם היא הייתה "וועדה אדברסרית". תפקידה היה כמו זה של בית משפט ניטרלי: להסתפק בחקירה שהמוסד עשה בטרם הדיון בפניה. כעת היא "וועדה אינקוויזיטורית", שלוחה של המוסד, "להב 433" של הביטוח הלאומי.

התוצאה הזו מצמררת, השיב אורן. השר פגע בזכויות לפרטיות ולכבוד האדם המעוגנות בחוקי יסוד. אתם השופטים אמורים להגן עלינו מפני שרירות ליבם של השרים.

אתה צודק, השיב השופט איטח, אבל מדובר בהכרח בל יגונה. כדי להבטיח שרק הזכאים באמת לסיוע של המוסד יקבלו אותו ראוי לפגוע בזכויות יסוד.

אורן לא ויתר. הוא הפנה את השופט לסעיף בתקנות המחייב את הוועדה למסור למבוטח פרוטוקול עם כל החלטותיה. מכאן שהוועדה לערעורים לא יכולה לקבל החלטה על מעקב סמוי מאחורי גבו של המבוטח.

אתה צודק, הודה השופט. אבל אפשר לפתור זאת בקלות. מהיום ואילך רופאי הוועדה ירשמו את החלטתם להזמין מעקב סמוי על מזכר פנימי שיוסתר מעיני המבוטח. כך יוכלו רופאי הוועדה גם לקיים את חובתם למסור למבוטח פרוטוקול וגם להסתיר ממנו את מה שהוא לא אמור לראות.

קיימת עוד בעיה מטרידה, הוסיף אורן. כללי הצדק הטבעי קובעים שהוועדה הרפואית לערעורים חייבת לתת יחס שווה למוסד ולמבוטח הניצבים בפניה. הסמכות שאתם מקנים לרופאי וועדת הערעורים להזמין אצל המוסד מעקב סמוי על המבוטח אינו מתיישב עם כללי צדק טבעי אלה. אם תפגעו בכללי הצדק הטבעי קיימת סכנה לפגיעה באמון הציבור בוועדות הרפואיות. מראית פני הצדק חשובה לא פחות מעשיית הצדק עצמו.

גם בזה אתה צודק, השיב השופט איטח. אולם זוהי "המציאות הארגונית שבמסגרתה הוועדות הרפואיות פועלות. יחד עם זאת, ראוי כי המוסד ישקול האם ניתן לבצע את החקירות באמצעות גורם חיצוני נפרד".

ואני סבור כי במשפט האחרון של השופט איטח יצא המרצע מן השק. התגלה בעל הבית האמתי בסיפור. מה זאת אומרת "ראוי כי המוסד ישקול"? הרי זה בדיוק תפקידם של שופטינו לשקול. . מי שחושב שמנהלי המוסד ישקלו לוותר על בחירת החוקרים, על האפשרות לתת הוראות לחוקרים, על היכולת לקרוא את החקירות בטרם המבוטח קרא אותן ולתקנן "במידת הצורך" שיקום. אני לא קם.

23.11.2014 מסמך 1101

בתי הדין לעבודה - איבדו מזמן אמון הציבור אחרי שנים עמידה לצד ה"מאכרים" והמתעשרים

הכתבה סוגרים את בתי הדין לעבודה, אבל לנו זה לא מזיז , עו"ד חיים קליר , ynet , פברואר 2013

ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה, לא עוררה כאן סערה ואפילו לא משב רוח. אחרי שנים של עמידה לצידם של ה"מאכרים" והמתעשרים, הם איבדו מזמן את אמון הציבור. הנה תזכורת להתנהלות שופטי בית הדין - סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים תמימים

השבוע נפל דבר בישראל. צוות בכיר, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצא בהמלצה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה. אבל, לא לדאוג. בתי הדין לא ייסגרו. הפוליטיקאים לא באמת חוששים מהשופטים היושבים שם. וודאי לא בתחום הביטוח הסוציאלי.

אף על פי כן, יש כאן שאלה מעוררת דאגה: איך קרה שהציבור לא נזעק למחות על הרצון לפגוע בשופטיו, במי שהופקד על הגנת זכויות האדם? התשובה כואבת: בתחום הביטוח הסוציאלי, שופטי בתי הדין לעבודה אינם מגנים עלינו. תעיד על כך תופעת "המאכרים". גופים המתעשרים מ"סיוע" לאזרח להתגבר על רשעות מנגנוני הביטוח הסוציאלי, מתרבים אצלנו כמו פטריות אחרי הגשם.

האמת העגומה, שאזרח לא מסוגל לממש זכויות אזרח בסיסיות ללא "מאכר", מהווה סימן מובהק לריקבון ולכך שכלבי השמירה על זכויות האדם נרדמו.

עדות נוספת הופיעה עם העברת קרנות הפנסיה לשליטת תאגידי הביטוח המסחריים. כאשר מבוטח בקרן פנסיה נופל למשכב ומגיש תביעה בבית משפט אזרחי, נציגי תאגיד הביטוח ממהרים להגיש בקשה להעביר את הדיון למערכת בתי הדין לעבודה. מי כמוהם יודע איפה הסיכויים לטחון את מוכה הגורל טובים יותר.

אכן, גם בבתי המשפט האזרחיים, דרכם של המבוטחים לא סוגה בשושנים. אולם אין להשוות אותה לדרך הייסורים שהמבוטחים עוברים בבתי הדין לעבודה.

וייאמר בצער: בתי הדין לעבודה הרוויחו ביושר את חוסר האמון של המבוטחים בהם. נביא את סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים ששילמו כל חייהם, בתמימות, למעלה מרבע משכרם לתאגידי הביטוח. בנפול עליהם אסון, איש לא היה שם בשבילם. גם לא שופטי בית הדין לעבודה. ונדגיש: ארבעת הסיפורים המובאים אינם חריגים. הם משקפים את הגישה המקובלת בבית הדין לעבודה.

אישור לגזלת קצבאות זקנה

בגיל 65 פנה י' למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה. תחזור בגיל 70, אמרו לו פקידי המוסד, אתה מרוויח יותר מידי. בגיל 70 פנה י' שוב למוסד. אז התברר לו כי הוטעה. איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ברוב חוצפתם וסירבו לשלם לו את הקצבאות שנגזלו ממנו.

י' פנה לבית הדין לעבודה. אכן איחרת את הרכבת, פסקו השופטים והסתמכו על הפרשנות המקוממת שנתן בית הדין הארצי לחוק הביטוח הלאומי. לפי פרשנות זו, תביעה לקצבת זקנה מתיישנת תוך שנה.

אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת, נהנה מזכות יתר. את המוסד אפשר לתבוע רק במסגרת סד דרקוני של שנה.

בתי הדין לעבודה, יכלו לפרש את החוק אחרת. אולם הם בחרו שלא לעשות זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן משך עשרות בשנים? "אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה", מצאו לעצמם צידוק, "אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה". כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים.

ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי, הקשה י'.

מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענו לו השופטים, אולם "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטי בית הדין לעבודה חושבים כי ראוי שהמוסד לביטוח לאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

"הרופאים הניטרליים" שבית הדין ממנה

כ' לקה בהתקף לב בעקבות אירוע חריג בעבודתו. הוא פנה למוסד וביקש כי זה יכיר בו כנפגע עבודה. בית הדין מינה את ד"ר אילן מיטס שיקבע אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה להתקף הלב.

העובדה הידועה לכל, כי הרופא הנכבד מועסק על ידי המוסד, כרופא בוועדות הרפואיות ולכן נמצא במצב של ניגוד אינטרסים, לא הפריעה לבית הדין למנות אותו. גם לא העובדה שבית הדין הארצי לעבודה כבר קבע כי הסיכוי להעביר פיל בקוף המחט, גדול יותר מהסיכוי שהרופא הנכבד יכיר במבוטח כלשהו כנפגע עבודה. ואכן ד"ר מיטס לא אכזב גם הפעם את המוסד. הוא קבע כי "המבוטח יצא מהאירוע עם לב שמצבו יותר טוב מאשר המצב שהיה טרם האירוע".

ומה פסקו שופטי בית הדין לעבודה? הם אמצו בחום את חוות דעתו של הרופא הנכבד ודחו את תביעת המבוטח.

"השתלת כליה לעולם אינה דחופה"

נ' נפגע בתאונת עבודה קשה. התאונה גרמה כשל כלייתי סופני. בגיל 62 הרופאים קבעו כי רק השתלת כליה תציל אותו. נ' הבין כי התור העצום להשתלות בארץ והעובדה שאין סיכוי לאדם בגילו להגיע אי פעם לראש התור, גוזרים עליו גזר דין מוות.

בלית ברירה, פנה לבית החולים האוניברסיטאי בברוקלין. שם הציעו לו השתלה מידית בעלות של 170,000 דולר. המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים מכבי סירבו לאשר לו את המימון להשתלה. נ' גייס את הכסף ולאחר שעבר את הניתוח בשלום הגיש תביעה להחזר סכום הניתוח.

בית הדין לעבודה דחה את תביעתו. "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", קבעו השופטים, "די בעובדה שהשתלות כליה מבוצעות בארץ, כדי לשלול את זכותו של המבוטח למימון השתלה בחו"ל".

בקיצור, לפי גישת בית הדין לעבודה, עצם העובדה שקיים תור להשתלות, שוללת מהמבוטח את הזכות להשתלה, אפילו שאין כל סיכוי שהמבוטח יגיע אי פעם לראש התור.

על פסק דין זה באה ביקורת חריפה של שופטי בג"צ. הפסקה בפסק הדין של בית הדין לעבודה לפיה "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", הסעירה אותם במיוחד. תקראו היטב את תקנות ביטוח בריאות, הציעו לשופטי בית הדין לעבודה, רשום שם כי הזכות למימון השתלה בחו"ל קיימת במצב של "סכנת אבדן חיים", לאו דווקא במקרה של סכנה מידית לאבדן חיים. התיק הוחזר לבית הדין לעבודה, ושם שוב לא אכזבו שופטיו ודחו בשנית את התביעה.

גישת שופטי בית הדין לעבודה לעובדים בפרך

ע' הוא פועל ניקיון. הוא עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה. באחד הימים, פנה למעבידו וביקש את שכרו שכבר חודשיים לא שולם לו. המעביד השיב את פניו ריקם. ע' לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בו כנפגע עבודה. אנא, ביקש ע' משופטי בית הדין לעבודה, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם.

ע' הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה ע'.

אכן עבדת שעות אינסופיות, השיבו השופטים, אבל כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו, "מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה". אבל, הסבירו השופטים לע', את החריגוּת אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה ע'.

נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, "אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג".

תביעתו של ע' נדחתה על הסף. ע' שולח לביתו בלא כלום, אפילו בלי האפשרות המינימלית להביא ראיות על הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו להתקף הלב שעבר.

אלה היו רק 4 דוגמיות מגישתם של שופטי בית הדין לעבודה בתחום הביטוח הסוציאלי. מי שהתפלא כי הציבור הרחב לא קם להגנתם, כאשר מבקשים לסגור את היכלי הצדק שבהם הם יושבים, כנראה שהתמזל מזלו ועד כה לא נזקק להגנתם.

יש חוק אין צדק: קצבת הזקנה נשללה מהקשיש

הכתבה יש חוק אין צדק: קצבת הזקנה נשללה מהקשיש , עו"ד חיים קליר , ynet, אוגוסט 2011

בביטוח הלאומי הסבירו לאדון מנטל כי יוכל לקבל קצבת זקנה רק כשיגיע לגיל 70, אולם אז התברר לו כי למעשה הוטעה והיה זכאי לקבלת קצבה כבר 5 שנים קודם. טענת השופטת כי ידיה קצרות מלהושיע, דורשת בדק בית רציני במערכת המשפט

יובל מנטל הגיע בשעה טובה לגיל 65. מנטל פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה. אכן, הגעת לגיל פרישה הסבירו לו פקידי הביטוח הלאומי, אולם את קצבת הזקנה לא תקבל. הכנסותיך גבוהות מ"ההכנסה המרבית". תמתין בסבלנות. תגיע לגיל 70 ואז תקבל קצבת זקנה בלי קשר להכנסותיך.

מנטל סמך על פקידי הביטוח הלאומי ולא עמד על זכויותיו. הוא אפילו לא בדק מהי ההכנסה המרבית. בחמש השנים הבאות הוא המשיך לעבוד. מידי שנה דיווח על הכנסותיו. אם הפקידים ההגונים האלה יראו שירדתי אל מתחת להכנסה המרבית, חשב לתומו, בוודאי ישלמו לי את הקצבה.

איחרת את הרכבת

בהגיעו לגיל 70, פנה מנטל שוב לביטוח הלאומי וביקש לקבל את הקצבה. או אז התברר לו כי היה זכאי לקצבת זקנה גם בחמש השנים שחלפו. הכנסותיו בשנים אלה ירדו אל מתחת להכנסה המרבית. כדי לקבל מושג על מה מדובר, ההכנסה המרבית אינה בשמיים. מדובר ב- 4,735 שקל בלבד, נכון להיום.

כאשר מנטל הבין כי נפל בפח, מיהר להגיש לביטוח הלאומי תביעה לקצבת זקנה גם עבור השנים שחלפו. איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ואישרו לו תשלום עבור שנה אחת בלבד. ומה עם התשלום עבור כל השנים האחרות, מחה מנטל בזעם.

תביעה רטרואקטיבית? רק עד שנה

אני לא אקים אוהל מחאה, הודה מנטל, אבל על מערכת המשפט אני עדיין סומך. שמעתי שהגברת דורית ביניש, נשיאת העליון אמרה בהרצאה לשופטים ללכת לקראת האדם הנזקק. אני בטוח ששם ייעשה עמי צדק. מלא תקווה, שם מנטל פעמיו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

מה שמחייב את השופטים, הסבירה השופטת מהא סמיר-עמאר, זה לא מה שהשופטים אומרים בהרצאות, אלא מה שהם כותבים בפסקי דין. בכל הנוגע לאיחור בהגשת תביעה לקצבת זקנה, אני כבולה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שפורש בפסקי הדין.

כאן יש לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר: סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הוא סעיף חוק דרקוני, יחיד במינו, שהמחוקקים בסדום ועמורה לא היו מתביישים בו. כל אדם וגוף במשק, חשוף, בדרך כלל, לתביעות עבור תקופה רטרואקטיבית של 7 שנים. המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, על פי סעיף 296 חשוף לתביעות רק עבור תקופה רטרואקטיבית של שנה.

אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת נהנה מזכות יתר, אותו אפשר לתבוע רק שנה אחורנית.

את מי סעיף 296 מכשיל? את בני השכבות החלשות, חסרי היכולת והאמצעים לעמוד על זכויותיהם בזמן. ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? כאן צפויה לגולשים הפתעה.

סעיף 296 קיים כבר עשרות שנים. אולם בעבר הייתה בסוף הסעיף פסקה שנתנה לפקידי המוסד סמכות לאשר תביעה שהוגשה באיחור. בתי הדין לעבודה קבעו כי יש לפרש את הסמכות בהרחבה לטובת ציבור המבוטחים: גם מבוטח שהגיש תביעה באיחור זכאי לגמלה. זו תשולם לו עבור תקופה רטרואקטיבית של עד שבע שנים.

הליברליות של בתי הדין לעבודה, הייתה לצנינים דווקא בעיני ראשי המפלגות שעלו לשלטון בזכות השכבות החלשות. בינואר 1998 חתמו ראש הממשלה בנימין נתניהו מהליכוד ושר הרווחה אלי ישי מש"ס, על תיקון לסעיף 296. זכותו של מבוטח לקצבה צומצמה מתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים לארבע שנים בלבד.

ארבע שנים מאוחר יותר, הגבילו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר סילבן שלום, שניהם באותה עת עדיין מטעם הליכוד, עוד יותר את זכויות המבוטחים. הם תיקנו שוב את סעיף 296. הפעם צומצמה זכותו של המבוטח לקבל גמלה רק עבור תקופה שאינה עולה על שנה אחורנית.

מערכת המשפט צריכה לעבור בדק בית

בתי הדין לעבודה, למרבה הצער, התיישרו עם מגמת הפוליטיקאים. הם יכלו לפרש את התיקון לחוק כך שאמנם למוסד לביטוח לאומי אין סמכות להעניק קצבה לתקופה העולה על שנה אחורנית אך להם, לשופטים, יש סמכות להאריך את התקופה. אולם הם לא עשו זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן עשרות בשנים? אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה, אמרו השופטים, אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה. כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים. הנה כי כן, אמרה השופטת מהא סמיר-עמאר למנטל, לצערי אני כבולה בפסיקת עמיתי בבתי הדין לעבודה ולא אוכל לאשר לך את תשלום קצבת הזקנה עבור השנים הקודמות.

ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי לחשוב כי הם ישלמו לי קצבת זקנה ברגע שהכנסותיי ירדו אל מתחת להכנסה המרבית? מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענתה לו השופטת, גם על כך מצאו עמיתי השופטים תשובה במהלך השנים: "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי, בתוקף תפקידו ומעמדו כגוף המופקד על הענקת זכויות סוציאליות לציבור, יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטינו הטובים חושבים כי ראוי שהביטוח הלאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

בסופו של דיון, יצא מנטל מבית הדין לעבודה ללא קצבת הזקנה שלו, למרות שאין חולק כי היה זכאי לה.

ואני חושב כי מערכת משפט הנותנת גושפנקא לגזלת קצבת זקנה מקשיש תם וישר שכל כך זקוק לה, צריכה לעבור בדק בית רציני ביותר. משהו במערכת המשפט שלנו לא עובד.

בית דין לעבודה לעובד קבלן ניקיון: "אתה לא מבוטח כי אתה רגיל לעבוד קשה"

המאמר אתה לא מבוטח כי אתה רגיל לעבוד קשה , עו"ד חיים קליר , יוני 2011 , ynet

העבודה הקשה, השעות הארוכות, התקף הלב שחטף ואפילו הבחנת הרופאים כי ה' לקה באוטם שריר הלב, לא שכנעו את שופטי ביה"ד לעבודה אפילו רק לבחון אם יהיה מוכר כנכה הזכאי לקצבה מביטוח לאומי. לטענתם לא חל אירוע חריג המחייב מינוי רופא בודק. הצדק מתבייש ועוטה כלימה

כאשר הוקמה מערכת בתי הדין לעבודה, בתחילת שנות השבעים, הייתה התרגשות כללית. הייתה תחושה כי המדינה מתייצבת להגנת תושביה.

פרנסי הציבור הבינו כי לעובד העמל לפרנסתו מבוקר עד ערב ובקושי מוציא את לחמו, אין סיכוי לזכות בצדק במערכות המשפט הרגילות. צדק עולה כסף ואיך יתמודד העובד אל מול המשאבים הכספיים של מי שחומס את זכויותיו?

הם ביקשו לפיכך לבנות מערכת משפטית אמפתית יותר לעובד ולאזרח הקטן. לא בכדי, מי שיפתח את חוק בתי הדין לעבודה, ימצא שם, כאילו חקוק בסלע, את המשפט: "בית הדין לעבודה יפעל בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

מצאת החמה עד כלות הנשמה

בהיותי סטודנט למשפטים, כשהגעתי לסעיף זה, עמדו דמעות בעיני. המקרה של פועל הניקיון ה' יעיד מה ערך יש למשפט זה בתוך כתלי בית הדין לעבודה, כיום, 40 שנה לאחר הקמתו.

ה' כאמור הוא פועל ניקיון. הוא מה שקרוי עובד קבלן ב"קבוצת שירותי שלמה לניקיון". ה' עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה, למעלה מ- 14 שעות ביום.

באחד הימים, חטף ה' התקף לב. הדבר קרה במקום עבודתו. בבוקרו של יום המקרה, פנה ה' למשרדי החברה. ה' ביקש את השכר שהובטח לו עבור החודשיים שחלפו. הראיס, גוזר הקופון שהביא אותו לעבודה, כך טען, הונה אותו ולא העביר לו את מלוא השכר.

במשרדי החברה השיבו את פניו ריקם. ה' לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

ה' פנה למוסד ביטוח הלאומי וביקש להיות מוכר כנפגע עבודה.

המוסד, כמה לא מפתיע, סירב להכיר בו. ה' פנה לבית הדין לעבודה, אותו מוסד האמור כאמור לעשות "משפט צדק".

בבית הדין, זו אחת המכשלות הקשות הקיימות בו, העובד אינו רשאי להביא חוות דעת רפואית משלו כדי להוכיח כי עבודתו גרמה למחלתו. הוא צריך לבקש מהשופטים כי ימנו לו מומחה רפואי ולקוות כי המומחה הממונה ינהג עמו ביושר.

מדוע זו מכשלה? כי אם השופטים מסרבים למנות מומחה רפואי, המבוטח מפסיד את זכויותיו מבלי שיתקיים משפט לגופו של עניין. מכשלה זו לא רשומה בחוק. היא פרי יצירתם של שופטי בית הדין לעבודה לדורותיהם.

אנא, ביקש ה' מהשופט אייל אברהמי ומשני נציגי הציבור קובי משה וענר יהושע, שישבו בדינו, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר. "בהעדר אירוע חריג בחיי העבודה", המשיכו השופטים, בלשון פיוטית, "מה נשתנה? מה לי יום מיומיים? מדוע יראו את האוטם הזה כתאונת עבודה שעה שבעבודה לא קרה מאומה?".

ומה היה קורה אם הייתי מת מהתקף הלב, איך הייתי מוכיח אירוע חריג?

"אפילו נמצא אדם ללא רוח חיים, במקום עבודתו", השיבו השופטים המלומדים, "הנטל להוכיח אירוע חריג מוטל כולו, על שכמו של המבוטח".

לא משלמים לך משכורת? זה לא דבר חריג

ה' הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה ה', הרי עבדתי יותר מ- 14 שעות.

זה נכון, השיבו השופטים, אבל אתה בעצמך העדת כי כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו של ה', "מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה", אבל, הם הסבירו לה', את החריגות אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה ה'.

נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, "אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג".

לסיכום, כפי שהגולש הנבון כבר הבין, שלושת השופטים לא הסכימו למנות רופא מומחה, שיקבע אם תנאי עבודתו של ה' הם אלה שגרמו לו התקף לב. ה' שולח לביתו בלא כלום. ואני חושב שלא רק ה' שולח לביתו. גם הצדק. מתבייש ועוטה כלימה.