‏הצגת רשומות עם תוויות משה סילמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משה סילמן. הצג את כל הרשומות

משה סילמן נגד מדינת ישראל: סיפור קריסת הביטחון הכלכלי

משה סילמן נגד מדינת ישראל: סיפור קריסת הביטחון הכלכלי
משה סילמן במצעד זכויות האדם בחיפה. צילום: דורון עובד
המאמר משה סילמן נגד מדינת ישראל: סיפור קריסת הביטחון הכלכלי , רויטל חובל , 16.07.2012 , הארץ

סילמן ניסה להתפרנס ולחיות בכבוד, אך בתוך עשור, הפך מבעל עסק עצמאי למחוסר דיור שמכלה את כוחו במאבק עם הרשויות. כעת הוא נלחם על חייו

חבריו של משה סילמן לא הופתעו לשמוע על המעשה שעשה שלשום, ברחוב קפלן בתל אביב. ההחלטה להצית את עצמו בגלל סירובה של המדינה לסייע לו במצבו הכלכלי אולי היתה קיצונית במיוחד, אבל אפיינה היטב את העמדות שגיבש, ובעיקר את המצב האישי שנקלע אליו. "המחאה היתה בנפשו", מספרים חבריו להפגנות בחיפה. "הוא חיכה שתפרוץ ושמח שפרצה".

לפני שנתיים עבר סילמן מבת ים לחיפה, ומיד נסחף בהתעוררות החברתית ששטפה את העיר ואת הארץ כולה. במקביל להידרדרותו הכלכלית, הוא הפך מעורב יותר ויותר בפעילות המחאה בעיר, והפעילים שהכיר במאהל שעל הכרמל בקיץ שעבר היו מאז לחבריו הטובים ביותר. "הוא אדם של תכלס. הוא אמר שצריך להיות פוליטיים ושצריך לרוץ ולהיבחר בכל מקום שרק אפשר", נזכר יוסי ברוך, פעיל מרכזי בחיפה. "הוא נהג לומר שאין למחאה הזאת זמן - שצריך לעשות, שחייבים להקים מפלגה ולרוץ".

החברים בחיפה לא התקשו להבין מהיכן נבע הלהט של סילמן לשנות את תמונת המצב החברתית-כלכלית. בחיפה הוא התגורר בדירת שני חדרים ישנה ברחוב מעלה השחרור, על גבול שכונת הדר וואדי סאליב. אלה שביקרו אותו סיפרו על דירה ריקה, מוזנחת, עם תכולה מינימלית, ללא תמונות על הקירות או חפץ נוי כלשהו. ובעיקר, הם זוכרים מקרר ריק. השכנים לא הכירו אותו כלל, מדבקה רופפת התנוססה על תיבת הדואר שלו והתריסים נראו כאילו מעולם לא חדר דרכם אור אל תוך הדירה.

למרות המצוקה הקשה, הפעילים מספרים על אדם אנרגטי, תקיף אך לא תוקפני, שידע על מה הוא מדבר, דגל במעשים ולא בדיבורים - והלך עם זה עד הסוף, גם במעשיו שלשום. משה סילמן נולד בארץ לפני 57 שנה לשרה וישראל. יש לו שתי אחיות: בת ציון אלול, תושבת ראשון לציון, ונעמי אנג'ל, חברת מעגן מיכאל. אנג'ל נהגה לבקר אותו מדי פעם בחיפה, תמיד מצוידת בסלים של אוכל. עם בת ציון שמר על קשר רחוק יותר. בעלה של בת ציון, עמרם, מספר שדיבר אתו בשבוע שעבר והוא נשמע עצוב ועצבני מתמיד. "הוא לא נהג לבקר אותנו. בת ציון באה לבקר אותו בדירה וחזרה מזועזעת. היא סיפרה שהדירה שלו שימשה בעבר למגורי בעלי חיים. למרות זאת, לא תיארנו לעצמנו שזה מה שהוא יעשה לעצמו".

האחות עצמה אמרה אתמול: "הוא היה במצב של יאוש. הוא הסתבך בחובות. עד הרגע האחרון עזרנו לו, אבל הוא לא רצה. ביום שהוא ירד מנכסיו, שלקחו לו את הכל, את הבית, את המשאיות שהיו לו, את הכסף, את הבית של ההורים שלי, מאז מצבו הידרדר".

סילמן לא נישא מעולם ואין לו ילדים. על כן נדחתה שוב ושוב בקשתו לסיוע בדיור ציבורי. במרוצת השנים הוא עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר כמה שנים בארצות הברית, הקים עסק לשליחויות "מיקה שינוע", ולראשונה בחייו הפך יציב כלכלית ונכנס למחויבויות. לקראת סוף שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, נפגע הענף וסילמן העביר את עסקיו לביתו, ברחוב יפת 15 ביפו. בהמשך התברר לו כי אזהרה על חוב קטן של הביטוח הלאומי נשלחה לכתובתו הקודמת, ברחוב יונה הנביא 18 בתל אביב, והוא לא היה מודע אליה.

נקודת המפנה: 8.10.2002

סילמן עצמו תיאר את נקודת המפנה בחייו בשמונה באוקטובר 2002. אנשי המוסד לביטוח לאומי באו לעסק שלו ועיקלו אחת מארבע המשאיות ששימשה אותו בהובלות הסחורה, בגלל החוב שתפח ל-15 אלף שקלים. הוא אמנם שילם שליש מהחוב כדי להסיר את העיקול, אבל אז נדרש לשלם 1,200 שקלים על הוצאות הגרירה של המשאית. לטענתו, באותה עת המוסד לביטוח לאומי שבת והוא לא הצליח לשחרר את המשאית. השליחויות בוטלו, עסקיו התמוטטו והחובות הלכו ותפחו. חשבונות הבנק שלו, יחד עם החסכונות וביטוח החיים שלו עוקלו, וב-2005 הוא פונה מדירתו ועבר להתגורר עם אמו בבת ים.

גם בימי המשבר הזה, סילמן היה נחוש בצדקתו והאמין שבית המשפט יעמוד לצדו. יחד עם אמו שרה, הוא החליט לתבוע את הביטוח הלאומי. השניים טענו שנגרמו לו נזקים של שמונה מיליון שקלים בגלל העיקול ודרשו פיצוי. אלא שכדי להגיש את התביעה, נדרש סילמן לשלם אגרה לבית המשפט. הוא ביקש פטור, אך נענה בשלילה והתביעה נגנזה לבסוף. בביטוח הלאומי טענו אז כי "התביעה מופרכת", ורשם בית המשפט חגי ברנר טען אף הוא ש"סכום התביעה מופרך על פניו וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם לסילמן". ברנר כתב עוד כי "המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת להגשת תביעה מוגזמת על פניה, תוך ניצול העובדה שמבוקש פטור מאגרת התביעה". סילמן ערער על החלטה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם גם הערעור נדחה ב-2010.

מאז, דיבר סילמן תמיד על הביטוח הלאומי כעל גוף אכזר וכינה אותו "הביטוח האנטי-סוציאלי הלאומי". בפייסבוק שלו הוא קרא במארס האחרון לארגן הפגנות מול מטה הביטוח הלאומי וכתב: "אני חושב שלקראת הבחירות של מנכ"ל חדש לביטוח הלאומי, כשמו לא הוא, שמן הסתם במשך עשרות שנים גרם לכמות העוולות הכי גדולה שאיזה ארגון ממשלתי גרם אי-פעם לאזרחי המדינה המוחלשים, לארגן הפגנות מול סניפי הביטוח הלאומי ,כארגון אנטי-סוציאלי כראש וראשון למעוולים, שמתנהג כחברת ביטוח פרטית מהגרועות ביותר".

בניסיון להישאר עם הראש מעל למים החל סילמן לעבוד כנהג מונית, אך הוא התקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע. בתצהיר שצירף לתביעת הנזיקין שהגיש, הוא כתב כי ב-2007 הרוויח בסך הכל 4,150 שקלים, ובשליש הראשון של 2008 5,525 שקלים בלבד, וצירף לכך אסמכתאות. עם הידרדרות מצבו הכלכלי שוב, חשבון הבנק שלו עוקל ועמו כל חסכונותיו, לרבות תוכניות החיסכון וביטוח החיים. מכל רכושו נותרה המונית הישנה. חובותיו נאמדו כעת כבר במאות אלפי שקלים.

אמו של סילמן, שהיתה ערבה לחובות של בנה, הפכה אף היא חסרת כל. כדי לא להפסיד את הדירה שבבעלותה, היא העבירה את הבעלות עליה ללא תמורה לשתי בנותיה. על כך כתב הרשם ברנר: "מי שנוהג בדרך זו של הברחת רכוש, אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה שלא נותרו בידו אמצעים כלכליים למימון אגרת תביעה". את התצהיר חתם במלים הבאות: "דחיית בקשתנו, בהתחשב במאזן הנוחות והאינטרסים, יביא בעצם לסיומו של מאבקנו המשפטי בלא שנוכל לקבל את יומנו בבית המשפט ולהציג את טיעונינו ולעמוד על זכויותינו... כך ניוותר כשאנו צועקים במר לבנו זעקה ברורה אחת: ‘אין לנו כסף, אין לנו צדק ואין לנו בית - מוטלים אנחנו לגורלנו לבד'". לבסוף, לפני כשנתיים, מתה האם שרה. דירתה עוקלה בכל זאת, וסילמן נדרש לפנותה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא מצא את עצמו ברחוב.

לאחר דחיית ערעורו ומות אמו, החל להידרדר גם מצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי, והוא אף אושפז לכמה ימים בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר כמה אירועים מוחיים שעבר, הוא החליט לעבור לחיפה, כשהוא נשען על קצבת נכות של 2,300 שקלים. "הציעו לו לגור בחיפה ולכן הוא עבר", מסביר הגיס עמרם. "לא היה אכפת לו כבר איפה, העיקר לגור".

בשלב הזה, מצבו הבריאותי כבר לא אפשר לו לעבוד. הוא חיפש עבודה בעמותות שונות בחיפה, אך ללא הצלחה. רישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות בגלל מצבו הבריאותי, ולכן נמנע ממנו לעסוק בתחום היחיד שהכיר - נהיגה. מנגד, הביטוח הלאומי אישר לו רק 50 אחוזי אובדן כושר עבודה, ולכן קצבתו היתה מוגבלת. אברי רביב , שבילה עמו במשרדי הביטוח הלאומי לא אחת, מספר: "כמאמר הקלישאה, הכתובת היתה על הקיר. סילמן איים לא אחת בפניהם שיתאבד. הנציגה של הוועדה הפסיכיאטרית שם אמרה לי שמי שמאיים לא מתאבד".

הייאוש הוליד ברק בעיניים

למרבה האירוניה, דווקא הייאוש הגדול הוא שהוליד אצל סילמן את הברק המחודש בעיניים. לפני כשנה, עם פרוץ המחאה החברתית, הוא החל להשתתף בקביעות בכל אירוע והפך לדמות מוכרת בקרב קהילת פעילי המחאה הקטנה והאינטימית של חיפה. "הוא לא היה אדם בודד", מספרת עדית לב, שהיתה לאחד האנשים הקרובים אליו ביותר. "הוא תמיד ניסה להפוך עוד אבן ועוד אבן ולראות אם הוא מצלח להתקדם לאיזשהו פתרון בשבילו. השיחות שלנו התמקדו איך למצוא עוד פתרון, אולי להגיש תביעה, לעתור, לערער ולהילחם". חן קרסניצקי, חברה נוספת, מספרת כי בשנה האחרונה הוא היה אדם רעב - פשוטו כמשמעו - שדיבר איתה לא אחת על הדילמה שאוכלת אותו, אם לרכוש תרופות או מזון. "הוא התייחס לזה כהחלטה גורלית", היא אומרת.

את שגרת יומו העביר סילמן בניסיונות למצוא עבודה, בהמתנות אינסופיות בתורי קופות החולים ובניסיונות להילחם במשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה. הוא הגיש ארבע בקשות כאלה באמצעות עו"ד בקי כהן-קשת, שנדחו על הסף בטענה שהיתה בבעלותו בעבר דירה ואין לו ילדים. במקביל, התאמצו חבריו לדאוג לו לאוכל. כשהתאשפז אמר לרבה עדית לב שסייעה לו בחיפה כי "מצבו מצוין, כי הוא בבית החולים והוא מקבל שלוש ארוחות ביום, דבר שאין לו בבית".

כשנודע על האסון, התחוור לכולם מדוע לא ראו את פניו כתמיד בהפגנה החיפאית שהתקיימה במקביל לאחותה הגדולה בתל אביב. בשבוע הבא הוא היה אמור לפנות את הדירה שבה התגורר בחינם בזכות סיוע מחבריו. לא אחת הוא אמר לחבריו בחיפה שלרחוב הוא לא יגיע שוב.

בסטטוס בפייסבוק, באפריל האחרון, הוא כתב כי הוא מפחד לחזור לביתו לאחר שיסיים את הבדיקות בבית החולים רמב"ם. "הבוקר איבדתי את שיווי המשקל. למזלי נפלתי על המיטה, ולא נפגעתי למזלי, וכל היום היה סחרחורת. כשבבוקר איבדתי לגמרי את השליטה על שיווי המשקל שלי, נסעתי למיון רמב"ם, עשו לי פעמיים סיטי, שללו אירוע מוחי, הרופאה ד"ר וסרמן אומרת שזה אולי בגלל האוזן ורוצה לשחרר אותי הביתה, והיא אומרת שבקופ"ח יטפלו, ולא רוצים לטפל בי, אלא מה אני מפחד ללכת הביתה. אני חי לבד ואני מפחד ללכת הביתה, והם מתעקשים להוציא אותי מבית החולים ללא עזרה רפואית. הם גם מאיימים להזמין לי משטרה, כך שבמקום עזרה רפואית, אני כנראה אגיע לבית הסוהר, אז להתראות".

מבית חולים רמב"ם נמסר בתגובה: "לבנו עם מר סילמן ומשפחתו. מר סילמן מוכר לרמב"ם מאשפוזים קודמים במהלך השנים האחרונות. נמצא שהוא לא במצב המחייב אשפוז והוא שוחרר לביתו. למרות טענותיו, אנו משוכנעים שרמב"ם העניק לו את מיטב הטיפול הרפואי". במשרד השיכון אמרו אתמול כי לא יכלו לעזור לסילמן, כיוון שהוא לא העביר את המידע הנדרש כדי להוכיח שדירת אמו אינה בבעלותו. לדברי המשרד, סילמן ערער על ההחלטה אך לפני שוועדת הערעורים התכנסה קרה האירוע הקשה.

ייתכן שאירועי שלשום השיבו במידת מה את המחאה החברתית למרכז הבמה, אך חבריו של סילמן מחיפה מגנים את מעשיו. אודי חן, פעיל חברתי במחאה החיפאית הגדיר את מעשיו "אקט קיצוני, קשה ומזעזע. משה בחר לפגוע בחייו בצורה קשה. זה נורא שאדם צריך לעשות אקט כזה כדי להסביר לאנשים את מצבו". רפי קמחי, פעיל נוסף, אמר כי "לנו, חבריו של סילמן בחזית החיפאית שהכירו את עמדותיו, ברור כי הוא הצית עצמו לדעת לא כמעשה של ייאוש אישי, אלא כסימן קריאה חברתי ופליטי. סילמן סימן בחייו את הקו השברירי המפריד בין תחושת הביטחון המזויפת של מעמד הביניים לבין חוסר המוצא והייאוש הקיומי של המעמדות הנמוכים. סילמן סירב להתבשם משינוי התודעה שחוללה לכאורה המחאה וקרא לרדיקליזציה פוליטית שלה. ספק אם סימן הקריאה שלו יחלחל לשלטון, אך את תנועת המחאה הוא מחייב חשבון נפש".

המוסד לקיפוח לאומי - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - כתבה ראשונה בסדרה

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל- "7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה.

"7 ימים" חושף עדויות של אנשי הביטוח הלאומי בראשות משרד הרווחה – שהופקדו על תיקים רגישים, המתארות איך פועל מבפנים המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש, והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל, לפני שהצית את עצמו למוות: אם תצליחו לחצות את המענה הקולי (שהופרט ומאויש בעובדי קבלן), תיתקלו קודם כל בסטודנטים חסרי ניסיון.
הצלחתם לחצות גם אותם? תגיעו לפקידי תביעות שחוקים, שזעקו שנים שהם זקוקים לרענון – ומודים שהם אדישים לאזרח.
הגעתם עד פה? לא בטוח שגם עכשיו תקבלו את כל מה שמגיע לכם.
אבל אם אתם מכירים את האנשים הנכונים בקומות הנכונות – זה יכול לעזור מאוד.

בימים הראשונים אחרי שמשה סילמן ז"ל הצית את עצמו היו שרויים אנשי ביטוח לאומי בראשות משרד הרווחה בפאניקה. בחלק מהסניפים תוגברה האבטחה, ושומרים מנעו כניסת אזרחים עם בקבוקי שתיה. "בחולון דרשו ממי שנכנס, לשתות קודם מהבקבוק", אומר אלון אהרונוביץ מ"זכותי", חברה המייעצת ללקוחותיה כיצד להתנהל מול המוסד.
"השומרים בסניף ביקשו לוודא שבבקבוקים יש מים, ולא חומר דליק". במסגרת הבהלה הקים המוסד צוות "אורות אדומים", בראשות המנכ"ל פרופ' שלמה מור-יוסף, שניסה לאתר במהירות מאיפה תיפתח הרעה הבאה.
הנהלת המוסד פנתה לאהרונוב, שהעביר מכתב, ובו פרטים של שבעה אנשים במצוקה ש"עלולים להיות הבאים בתור שיציתו את עצמם".
עובדי ביטוח לאומי בניהול משרד הרווחה – מטפלים מידי יום באלפי אזרחים ויודעים עד כמה 'החוויה' הזו עלולה להיות קשה ומייאשת. "זעם וייאוש אפשר לפגוש בכל הסניפים", אומרת דליה (השם המלא שמור במערכת), עובדת המוסד שטיפלה שנים בתושבים בדרום.
רק ביום שלישי השבוע, ניסו להצית עצמם שני אזרחים בסניפי ביטוח לאומי בכפר סבא ובירושלים. "זה קורה כמעט בכל מקום, אבל הציבור לא יודע מזה", אומרת דליה. "היתה מישהי בסניף באר שבע ששפכה על עצמה נפט, ורק ברגע האחרון עצרו אותה והיא לא הצליחה להצית את עצמה. יש הרבה ייאוש מוצדק, אבל לא שומעים עליו מפני שאין בכל מקום מצלמה".
נפגשנו השבוע עם דליה וכמה מעמיתיה (שמותיהם במערכת). כולם נחשבו למקצוענים במוסד לביטוח לאומי, עד שפרשו מעבודתם. חלקם "פקידי תביעות" מנוסים, אחרים מנהלי מחלקות.
הטרגדיה של משה סילמן גרמה להם לשבור את מעגל השתיקה. הם מבקשים להסביר מה קורה במוסד הזה ומשרטטים תמונה מטרידה, החושפת את המציאות מאחורי הקלעים במוסד, שבשלב כזה או אחר – כולנו נזדקק לשירותיו.
אחרי שנים של טיפול בנכים, באמהות חד הוריות, בקשישים ובמובטלים, הם משוכנעים שהם ועמיתיהם משתדלים לעזור לכולם, אבל בשל הוראות מגבוה – גם כוונותיהם הטובות מתנפצות על חומות המציאות הסכורות: האטימות כלפי האזרח, הם מודים, הופכת להיות חלק מהם.
בפועל, המדיניות גורמת להם להפגין יחס אדיש לאזרח, וזה לא הכל: יש מקרים, כך לדברי חלק מהם – שבהם הזלזול נובע משיכרון כוח של פקידים, ואפילו ממדיניות שמאפשרת לדבריהם אפליה והעדפת מקורבים.
המוסד לביטוח לאומי מגדיר את עצמו, בצדק, גוף ש"מופקד על הבטחון הסוציאלי של אזרחי ישראל". באתר האינטרנט שלו נקבע כי מטרתו לסייע ל"קבוצות חלשות ופגיעות" ול"מבוטחים בזמן משבר אישי". במילים פשוטות, זהו גוף שאמור להיות רשת המגן של הישראלים. תקציבו גבוה מאוד: 63 מליארד שקל, בשנה זו למשל (כמחצית הגבייה מהציבור).
כל מי שנכנס לאחד מעשרות הסניפים הפרושים במדינה מתקבל תחילה בדלפקי קבלת הקהל, שם הוא אמור לקבל הדרכה איך לא ללכת לאיבוד במבוכי המחלקות השונות.
אנשי המקצוע שיטפלו בו בהמשך הם "פקידי תביעות", כמו אלו שדיברנו עימם. מדובר בעובדים הנחשבים לחזית המקצועית של המוסד, שכל אחד מהם עבר הכשרה בתחום ספציפי שעליו הוא מופקד: אחד במחלקת קצבאות זקנה, אחר במחלקת קצבאות לחולים, נפגעי פעולות איבה ועוד.

מעליהם יש מנהל מחלקה, ומעליו מנהל סניף. כולם כפופים להנהלה הראשית ולמדיניות הממשלה.
השבוע הם מסבירים למה, עם כל רצונם הכן – ואין ספק שרוב עובדי ביטוח לאומי רוצים לסייע ולבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר – מבחינת האזרח, זה פשוט לא יכול לעבוד. "כשיום אחרי יום יש מאות תיקים של עלובי החיים", אומרת דליה, "אנשים עם הבטחת הכנסה, שאין להם קצבת קיום, אז אני מפתחת סוג של אטימות. זה נכון. פקידי תביעות שעובדים הרבה שנים באותה מחלקה מאבדים את הרגישות. אתה מטפל בחולי סרטן, עוד אחד ועוד אחד. אז כשמגיע אדם עם סרטן גרורתי, אתה כבר אדיש. אתה אומר לעצמך: "'הנה עוד אחד'".
"צריך לראות את זה בעיניים", מוסיפה רעות, שהיתה מופקדת על טיפול בפניות אזרחים. "יש סניפים שאתה נכנס אליהם ומיד מרגיש נורא: ים של אנשים במסדרונות, וכל מי שמגיע לשם כבר עבר את מחסום הבושה. הוא מבקש עזרה אחרי שאיבד את הכבוד שלו והוריד את הראש. אבל אתה לא צריך להגיע איתו עד לרצפה, לא צריך להמשיך להוריד לו את הראש".
– ולתחושתכם, אתם מורידים להם את הראש?
"אנחנו פשוט שחוקים. הרוב משתדלים לעשות את הכי טוב, אבל יש שלב שבו אתה כבר לא יכול יותר. די, מיצית. ואתה חייב לטפל בכל אחד ולא יכול להגיד למישהו, 'שמע, עכשיו אני שחוק', או 'אותך אני לא רוצה'. אי אפשר להאמין כמה קהל מגיע.
שלוש פעמים בשבוע נפתחות הדלתות בין שמונה לשתיים וחצי, ונכנסים 300 איש. המנהל יושב לך על הראש שתעבוד מהר, ואנחנו ארבע עובדות, כשכל אחד מהאזרחים דורש בצדק הרבה סבלנות וזמן".
– יש פתרונות?
"כן. אני ואחרים הצענו למנהלים הרבה פעמים שכל כמה שנים תהיה רוטציה. שמי שנשחקים יעברו גם למחלקות אחרות, שבהן המצב שונה. מי שעובד, למשל, במחלקת דמי לידה רואה כל היום רק צעירים מאושרים. גם לאלו שעובדים במחלקות שבהן מבוצעת גבייה מאנשי צווארון לבן נחמד מאוד לעבוד. לצערי, ההנחיה מלמעלה היא שלא תהיה רוטציה. הבקשות לא התקבלו, בטענה שהקורסים שעובד מקבל יקרים מדי; שאי אפשר להחליף עמדה אפילו פעם בחמש שנים.
"מדובר בהנחיה מלמעלה מטעמי חיסכון", מסביר רונן, עובד נוסף, ששימש מנהל מחלקה. "יש הרבה בקשות של עובדים שחוקים", הוא אומר, "והתשובה של המנהלים היא שלילית, למרות שכולם מבינים את המשמעות עבור האזרח. ההחלטה לא משתנה. בתקופה האחרונה ניסו פתרון אחר, שגרם בעיות עוד יותר קשות: הקהל מופנה בטלפון למוקד חיצוני, הטלפניות שעונות שם מועסקות באמצעות קבלן, הן לא אנשי מקצוע – והתשובות שלהן בהתאם".
כולם שווים?
עם עומס העבודה הזה נדרשים עובדי ביטוח לאומי להתמודד יום אחר יום. לכאורה הם פועלים בכפוף לחוקים ברורים ובהתאם לתקנות שקובעות בדיוק מה מגיע לכל אזרח. אבל המצב, הם אומרים, מורכב יותר. רעות מספרת שלהערכתה, לא בטוח שכולם שווים בפני המוסד. "בוא לא נהיה תמימים", היא אומרת. "למרות החוקים והסעיפים, מדובר גם בשיקול דעת של מנהלים ועובדים. כשיש אנשים שמוכרים להם אישית, הם עשויים לקבל יותר כסף, לעומת אנשים שפחות 'חשובים' ועלולים להיפגע".
– איך?
"למשל כשמגיע אלינו מכר או שכן שמגיעה לו קצבת זקנה, ומתברר שיש לו חוב למוסד. לכאורה, צריך להקטין את הקצבה שיקבל, כדי שיכסה את החוב. אבל החוק גמיש ואם רוצים לתת העדפה, אפשר פשוט להעביר לו המחאה לבנק, והכסף יגיע אליו ישירות".
– זה נשמע בעייתי, אבל הרי מי שמחליט בסוף הוא המנהל. לפקיד התביעות יש השפעה עליו?
"כן. אני יכולה לכתוב שהאדם במצוקה נוראית וחשוב לשלם לו. אבל אם לא אכתוב, והמנהל חפץ ביקרו של מישהו, הוא יכול 'להפשיר' לו את הכספים בהמחאה. אנחנו יכולים לגלות גמישות וגם להיפך. אדם שלא מוכר לאף אחד עלול להיפגע יותר וייאלץ לפנות לבתי משפט ולהסתבך שנים".
כפי שאפשר להבין, רק למעטים מלקוחות המוסד לביטוח לאומי יש אמצעי וכוח לפנות לערכאות, אבל למרות זאת, אין בעיה למצוא בבתי המשפט שלל דוגמאות המלמדות איך עלול המוסד להתנהל כלפי אזרחים.
אולי אם אותם אזרחים היו מכירים את "האנשים הנכונים" בסניף של המוסד, הם לא היו נאלצים להיטלטל בין כותלי מערכת הצדק.
הנה כמה החלטות טריות מבית המשפט, בכולן מדובר בטענה לחוב שכלל איננו באשמת האזרח, אבל עובדי הביטוח לאומי לא איפשרו להם אפילו להסביר.

בספטמבר 2011, קבע בית הדין בירושלים, שהמוסד דרש לגבות לא פחות מ- 83 אלף שקל מתושבת העיר, שהוגדרה על ידי השופטים "אישה פשוטה ומוכת גורל". הסיבה: אנשי הביטוח טענו ללא הצדקה, שהכספים נועדו לבעלה אך כביכול הועברו אליה.

בינואר 2012, קבע בית הדין לעבודה שאנשי המוסד גבו 23 אלף ש"ח "שלא כדין" מנכה קשה, תוך התעלמות מפניותיה. לפי פסק הדין, שני בכירים במוסד "חרצו את דינה" בקביעה לא נכונה. השניים טענו שהנכה לא דיווחה להם שהיא מאושפזת במעון, למרות שדווקא דיווחה על כך.

באותו חודש ממש, בבאר שבע, החליט בית המשפט שהמוסד דורש אלפי שקלים שלא כדין מתושב העיר, למרות שהאחראי בביטוח הלאומי "לא שמע כלל את טענותיו".

במרס 2012 החליט בית המשפט בנצרת שהמוסד "לא פעל כדין", כשקיצץ 20 אלף ש"ח מקצבת הילדים של נזקקת, שוב – מבלי לתת לה להסביר.
כאמור, מדובר בקומץ דוגמאות בלבד.
השלב הראשון בהידרדרות של משה סילמן המנוח החל, כך טען, בגלל גביית חוב לביטוח לאומי.
המוסד עיקל משאית בבעלותו ומכר אותה, וסילמן טען שהביטוח "הפעיל בגין חוב קטן אמצעי אכיפה דרסטיים, דרקוניים, יקרים ומיותרים, שגרמו לי נזק בלתי הפיך". הביטוח הלאומי דחה את הטענות והבהיר שאין קשר בין הגביה לבין הטרגדיה שלו.
אם בענין סילמן יש מחלוקת, במקרים הטריים שהבאנו מהחלטות בתי המשפט – הדברים ברורים וקשים.
התקנות של הביטוח לאומי מתירות "שיקול דעת" וקובעות שהמוסד "רשאי" לדרוש כספים, גם אם בטעות כבר העביר אותם לנזקק. אבל לא פעם אי אפשר להבין את שיקול הדעת הזה. הנה למשל ר' (השם המלא שמור במערכת), נכה קשה שהמשיך לעבוד, וכמובן דיווח לביטוח לאומי והעביר לו את תלושי השכר.
מחלקת הגביה של המוסד לא העבירה את הנתונים למחלקת נכות, ולפני שנה נחתה עליו פתאום דרישה לשלם חוב ענקי של 88 אלף ש"ח. "הענין נפל עליו כרעם ביום בהיר", כתב בזעם פרקליטו עו"ד דוד סער. "העובדה שאין תיאום בין מחלקות לא צריכה להיות בעוכריו".
נכה נוסף שעובד כמנהל חשבונות במוסד חינוכי הגיש בבית הדין בבאר שבע תביעה, שמגוללת לכאורה תמונה קשה. מהמסמכים שצורפו אליה מתברר שבגלל מצב בריאותו הוא עובד במשרה חלקית בלבד, והשכר הדל שהוא מקבל עומד על כ- 3,500 ש"ח לחודש. הוא מטופל בילד נכה 100 אחוז ובאוגוסט 2010 קיבל לתדהמתו מביטוח לאומי דרישה לשלם 37 אלף ש"ח.
לפי המסמכים שנשלחו לביטוח לאומי גם כאן המידע על שכרו היה ידוע היטב למחלקה הרלבנטית של המוסד, אבל הוחלט לגבות את החוב "באופן רטרואקטיבי", כשלנכה, כך נטען, לא ניתנה אפילו זכות להסביר שלדעתו אין לכך הצדקה.
במשרד של עו"ד דוד סער יש עוד שלל דוגמאות, שמעלות סימני שאלה.
הנה, למשל, נכה נוסף שבת זוגו, שעבדה כעובדת ניקיון, קיבלה שכר צנוע של 2,300 ש"ח בלבד. אלא שמעסיקה דרש ממנה לעבוד גם בסופי שבוע, וכתוצאה מכך, שומו שמיים – עלה שכרה. הכל דווח, כמובן, אבל לפני כשנה וחצי נדרש הבעל פתאום להחזיר 32 אלף ש"ח למוסד. "הם נרדמים במשך שנים", אומר סער, "ואז פתאום מתעוררים ומגלים שטעו בעצמם, אבל מפילים את זה על אדם מסכן שמקבל חוב בסכומי עתק, שאין לו מאיפה לקחת. כשאתה מבקש מהם תשובות, אומרים לך, או-קיי, נוותר לך רק על הריבית, אבל את הקרן אתה משלם".
"מכבש לחצים"
את אנשי ביטוח לאומי שעימם שוחחנו, המצב הזה לא מפתיע.
"לי די ברור למה גובים ככה חובות", אומר רונן.

"הייתי מנהל מחלקה שאחראי על 14 עובדות, וזאת אותה האטימות. איך מבטלים קצבה לאדם חלש, ולא נותנים לו אפילו זכות לדבר?
אני התרשמתי שיש פקידות מקצועיות שעבדו אצלי, שנתנו להן כוח בידיים, והן לא הבינו איך להשתמש בו.

לכתבה המלאה הקלק על התמונות...

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל