שלא תדעו מצרות - תחקיר המערכת מיקי חיימוביץ על ביטוח לאומי

תחקיר הביטוח הלאומי - המערכת עם מיקי חיימוביץ' 28.12.2014 , מאתר "זכותי"

תוכנית התחקירים של מיקי חיימוביץ' בערוץ 2 שידרה ב-25/12/14 תחקיר על המוסד לביטוח לאומי. בתוכנית הוצגו מקרים שבהם המוסד נכשל בתפקידו להציב רשת ביטחון סוציאלית בפני אזרחים במצוקה. כמו כן הוזמן מנכ"ל המוסד לראיון באולפן


מיקי חיימוביץ' הציגה בתחקיר "המערכת", תחת הכותרת "שלא נדע מצרות", מקרים מכעיסים במיוחד של אזרחים, בהם המוסד לביטוח לאומי "התעלל בהם, השפיל אותם, התעלם מהם תוך גילוי אטימות מוחלטת, או פשוט סתם טירטר אותם". לפי 'המערכת', המוסד לביטוח לאומי הוא אחד המוסדות השנואים בארץ.

בגלל תקציבו המצומצם של המוסד לביטוח לאומי, הפך בשנים האחרונות למקום שבו האזרחים לא מצפים לכמעט שום דבר מן המדינה. בראיונות שקיימו עורכי התחקיר עם אזרחים שהזדקקו לקצבה מסייעת, ריגש במיוחד עדי גולדשמיט, ילד חולה דושן (מחלת ניוון שרירים סופנית) - שהוריו לא זכו לגמלת ילד נכה מן המוסד (כי קיבלו רק 40% נכות), ומוצאים את עצמם קורסים כלכלית.

עו"ד רז לביא, שהתראיין לתחקיר, קבל על רשימת הליקויים של המוסד לביטוח לאומי, שלדבריו לא עודכנה כראוי מאז 1957. גם עו"ד ורדית דמרי-מדר, מנהלת המחלקה המשפטית בעמותת "ידיד", מציינת שמצבים רפואיים רבים אינם מוכרים על ידי הביטוח הלאומי. "אין חריגים", קובע עו"ד יניב בר-נור, מוועדת הביטוח הלאומי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב.

תחקיר "המערכת" מצטט נתון של המועצה לשלום הילד, לפיו 86% מן הילדים הנכים אינם עומדים בקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבה. במצב שכזה, ההורים אינם מסוגלים לעמוד תחת העומס, וחלקם אף מאבדים את מקום עבודתם.

תסמונת הראש הקטן

למרות שהכי קל להאשים את הפקידים של הביטוח הלאומי, המציאות היא שמדובר במוסד שפועל תחת תקציב שאינו משקף את הצרכים האמיתיים של אזרחי מדינת ישראל ב-2014. לכן נוצרה במוסד, לפי עו"ד יובל אלבשן (דיקן לפיתוח חברתי, הקריה האקדמית אונו), "תסמונת הראש הקטן", לפיו הפקידים מבצעים במדויק את הנהלים שהוכתבו להם, ואינם מוכנים לחרוג בשום צורה מן המסגרת.

בתכנית הוצג גם המקרה של רבקה פרסלר, שאינה מצליחה להתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי (1,500 ש"ח) - אך כאשר התגלה לחוקרי המוסד שהיא מקבלת עזרה כלכלית ממשפחתה, נשללה קצבתה, למרבה הזוועה. ברור לגמרי, שלו היה תקציבו של המוסד לביטוח לאומי גדול יותר, הוא היה עוזב אנשים כאלו לנפשם, ולא מבצע חקירות פוגעניות שכל מטרתן היא שלילת קצבאות מטעמים שלא ניתן להסבירם לציבור.

המקרה של פרסלר, כפי שאפשר ללמוד מחשבון הפייסבוק שלה, נמשך כבר כשנתיים. "עדיין אין פסק דין", מתלוננת פרסלר, "מחכים מחודש מאי [2014] ולא נראה באופק".

נהלים קשוחים, שירות גרוע

כאשר מדברים עם דמות "מבפנים", כמו למשל ק' שעבד בעבר במוסד לביטוח לאומי, מקבלים את הרושם שהמוסד לביטוח לאומי בוחר להשתמש בפרשנות קשה, באופן מכוון, כאשר לעתים התוצאה היא טרטור אזרחים לחינם. זה לא רוע-לב: ייתכן שאין לפקידים שום ברירה אלא לנהוג לפי נהלים קשוחים ביותר - אבל מבחינת האזרחים הזקוקים לסיוע כספי מיידי, הם מקבלים שירות גרוע, שלא לומר מייאש.

כל מי שמשקיע מעט זמן בלימוד מבנה התקציב של המוסד לביטוח לאומי, מגלה כי הוא משלם כ-60 מיליארד ש"ח מדי שנה על תשלום גמלאות למבוטחים. בצד ההכנסות, הביטוח הלאומי מקבל למעלה מ-90 מיליארד ש"ח. מה היה קורה, למשל, אם משרד האוצר היה מוסיף 10 מיליארד ש"ח לתקציב הביטוח הלאומי, כך שהיה עומד על כ-100 מיליארד ש"ח? איך היו נראים חייהם של חולים, פצועים ונזקקים רבים?

נועה רון, אישה עובדת (בת 44) שהופיעה בתחקיר 'המערכת', סובלת מפגיעה עצבית מקיפה, ומתקשה לתפקד ביום-יום, כאדם רגיל. אך המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעותיה לקצבת שר"ם (שירותים מיוחדים). כך הותיר אותה בודדה, ללא סיוע סיעודי בביתה, כשהיא נאלצת לסמוך על אדיבותם של שכניה לבניין. רק לאחר הגשת ערר בעזרת עו"ד, נענתה תביעתה של נועה לקצבה.

המבוטחים הם חשודים

בכל תחקיר טלוויזיוני שמכבד את עצמו בנושא הביטוח הלאומי, תמיד מככבות הוועדות הרפואיות. גם ב'המערכת', הוטל ספק רציני באובייקטיביות של אותן ועדות. עיקר הבעיה היא הרופאים, שמועסקים על ידי המוסד. אם אותם רופאים יהיו "נדיבים" מדי כלפי המבוטחים, הם ימצאו את עצמם בחוץ, וכך יפסידו הכנסה נאה. עו"ד רז לביא, שהתראיין בתוכנית, נקב בסכום של 400 ש"ח לרופא, עבור כל תיק המטופל בוועדה.

חיים ריבלין, כתב ערוץ 2, מצטרף לדעה המקובלת, לפיה המוסד לביטוח לאומי מתייחס למבוטחים כאל 'חשודים', כמי שבאים 'לדפוק את המערכת'. אין ספק שקיימים אנשים המעוניינים להונות את הביטוח הלאומי ולזכות בקצבה ללא הצדקה, אך זהו המיעוט, ולא הרוב.

במצב שנוצר, שבו המבוטחים הופכים ל'אויבי המערכת', לעתים אין להם ברירה אלא להיעזר בעורכי דין, המשמשים "כלבי שמירה" של הועדות הרפואיות. במקרים אחרים פונים המבוטחים, שתביעותיהם נדחו, לחברות מימוש זכויות רפואיות או עמותות כגון "ידיד". המוסד לביטוח לאומי, משיקולים תקציביים פשוטים, דוחה תביעות כי הוא לא מסוגל לשלם את מלוא הכסף המגיע לאזרחים בדין, וגם לא תמיד מגלה למבוטחים מה מגיע להם ואיך למצות את הזכויות.

מבקר הטלוויזיה אביעד קדרון ("וואלה!") כתב כך על תחקיר 'המערכת': "ההצלחה של אחת ממשתתפות הסרט, ששכרה עורך דין וערערה על החלטת הביטוח הלאומי שלא להעניק לה סיוע למרות שאינה יכולה להשתמש בידיה, מלמדת שכדי לקבל את מה שזכאים, צריך להילחם. תמיד בישראל צריך להילחם. זהו האתוס עליו גדלים ילדינו מינקות". ואכן, המלחמה בביטוח הלאומי לא נפסקת לרגע.

חקירות אגרסיביות וטראומטיות

כמו בתחקירים קודמים, גם ב"המערכת" התייחסו גם לנושא החקירות המשפילות שמבצע הביטוח הלאומי, כדי להרתיע רמאים. אלה בודיק (40), ילידת מוסקבה שעלתה לישראל עם שתי בנותיה, היא אחות בבי"ח סורוקה. גב' בודיק מצאה את עצמה בחקירה ארוכה ומפחידה של הביטוח הלאומי, בגלל שקיבלה קצבת השלמת הכנסה. היא הרגישה כמו עבריינית, החשודה בפשע, לא פחות.

החוויה הטראומטית של החקירה, כפי שתוארה בתוכנית לפרטי פרטים, מותירה רושם של התעמרות קפקאית באנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית. לאחר החקירה, הודיע הביטוח הלאומי שהגב' בודיק חייבת לו כ-75 אלף שקלים על סכומים שקיבלה ממנו בעבר.

הדרישה האבסורדית הזו, שהיא בלתי אפשרית לתשלום (כיוון שהכסף כבר הוצא לצרכים שוטפים), מכניסה אזרחים רבים לחובות כבדים, ומסבכת אותם בהלוואות. רק בסיוע עמותה בשם "איתך - מעכי" (משפטניות למען צדק חברתי), הסתיים הסיפור של אלה בודיק בוויתור על החוב. קיימים מאות ואלפי מקרים דומים לזה של אלה - דרישות חוב מוזרות, שרירותיות ומקוממות, שקשה להבינן ולשלמן.

אין פיקוח, תקציב קטן מדי

מועצת הביטוח הלאומי, לכאורה הגוף המפקח על המוסד - כמעט ואינה מתכנסת. לציבור הרחב אין מושג שהיא בכלל קיימת. מגוון רחב של ארגונים וגופים מיוצגים במועצה, אך לא ניתן להבין כלל אם הוא פעיל, אם יש לו תקציבים ואם יש לו שיניים. בשורה התחתונה, המועצה אינה משפיעה וכמעט שאינה מתפקדת.

מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, הגיע לאולפן כדי להגיב לממצאי התחקיר. כצפוי, הוא הגן על המוסד בכלל, ועל הפקידים והרופאים בכלל. טענת "ידיי כבולות" הגיונית כאשר היא באה מראש המוסד. עם זאת, אפילו הפרופ' מור יוסף, נציג הממשלה שבא 'מתוך המערכת', היה מוכן להודות שכדי לרפא את חוליי המוסד, נדרשת מחאה של הציבור הרחב. במילים אחרות: בלי לצאת לרחוב, שום דבר לא ישתנה, ותקציב המל"ל יישאר נמוך מדי.

הלקח העיקרי מתחקיר "המערכת", שאולי לא נאמר במפורש אך היה ניתן להבינו - שאין טעם לבוא בטענות אל הפקידים, נציגי המוסד לביטוח לאומי. הפתרון למצוקות האזרחים מצוי אצל שלושה פוליטיקאים בכירים: שר הרווחה, שר האוצר וראש הממשלה. רק המנהיגים הללו מסוגלים להקצות תקציב גדול יותר לביטוח הלאומי, שישנה מן היסוד את התנהגות המוסד לאזרחי המדינה, ויציל את השכבות המוחלשות.

תחקיר הביטוח הלאומי - המערכת עם מיקי חיימוביץ' 28.12.2014 , מאתר "זכותי"

ביטוח לאומי - תחקיר פנים אמיתיות

ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו. אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט – לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.

המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים כל כך מפחדים ממנו.

כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.

"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."

במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.

סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.

ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?

– לא.

שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.

שירלי מספרת:

"עכשיו אני נלחמת בהם. אני ניגשתי פעם ראשונה לביטוח לאומי כשחברה אמרה לי "תלכי עם עורך דין". אמרתי לה: לא, תעזבי, רואים את הילדה עם קביים. היה לי ברור שאני יכולה להתמודד איתם בכוחות עצמי.
הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.
"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.
המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.

הסיפור של יעקב

יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור. כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.

המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.

יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.

"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".

חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה. מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.

הם חשבו שהם נפלו על פרייר.

הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר. המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על הקופה הציבורית.

"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".

זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.

הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר. לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.

"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה, יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".

וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.

"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום, אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."

הזעקה השנייה נאמרה במכתב.

נכתב בו כך:

"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".

לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.

המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא תוכלו לקבל חברה מתחרה.

רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין, בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך יקבל את היחס."

נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.

אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:

"זה לעבור התעללות. זה להוריד את המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים.  אחות נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".

האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?

אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"

ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:

"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות.  אפשר כל בדיקה וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."

בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות מושפל.

אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".

הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.

אתי וזאנה מספרת:

 

"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד, אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."

אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.

"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."

– הוא עזב אותך?

"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."

– הוא ישר הולך לשבת?

"כן".

"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."

– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?

"כלום. שום דבר."

– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?

"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".

אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".

מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.

שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:

"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה לא נתפס בכלל."

אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.

המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17 עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים, נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.

300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?

עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:

"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר, הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."

אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – נפגעות תקיפה מינית שביקשו סיוע חוו אונס בפעם השניה – חדר טראומה  - הפסיכיאטרים המשוחדים של הביטוח הלאומי - כתבה שניה בסדרה

כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , 10 באוגוסט 2012

 

לצפייה / הורדת הכתבה בקובץ pdf  הקלק כאן

בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?

בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת? 

"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.

"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.


בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.


עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".

"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".

למאמר השלם הקלק על התמונות

קישורים:

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל - תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה...

 עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי - מציאות בלתי נסבלת - פברואר 2012 - רשת ב - יומן אזרחי עם פארלי שחר - משרד הרווחה מוזיל את הקשישים - ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן...

מדיניות העושק של משרד הרווחה - ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק - הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 - המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"...

המוסד לקיפוח לאומי - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - כתבה ראשונה בסדרה

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל- "7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה.

"7 ימים" חושף עדויות של אנשי הביטוח הלאומי בראשות משרד הרווחה – שהופקדו על תיקים רגישים, המתארות איך פועל מבפנים המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש, והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל, לפני שהצית את עצמו למוות: אם תצליחו לחצות את המענה הקולי (שהופרט ומאויש בעובדי קבלן), תיתקלו קודם כל בסטודנטים חסרי ניסיון.
הצלחתם לחצות גם אותם? תגיעו לפקידי תביעות שחוקים, שזעקו שנים שהם זקוקים לרענון – ומודים שהם אדישים לאזרח.
הגעתם עד פה? לא בטוח שגם עכשיו תקבלו את כל מה שמגיע לכם.
אבל אם אתם מכירים את האנשים הנכונים בקומות הנכונות – זה יכול לעזור מאוד.

בימים הראשונים אחרי שמשה סילמן ז"ל הצית את עצמו היו שרויים אנשי ביטוח לאומי בראשות משרד הרווחה בפאניקה. בחלק מהסניפים תוגברה האבטחה, ושומרים מנעו כניסת אזרחים עם בקבוקי שתיה. "בחולון דרשו ממי שנכנס, לשתות קודם מהבקבוק", אומר אלון אהרונוביץ מ"זכותי", חברה המייעצת ללקוחותיה כיצד להתנהל מול המוסד.
"השומרים בסניף ביקשו לוודא שבבקבוקים יש מים, ולא חומר דליק". במסגרת הבהלה הקים המוסד צוות "אורות אדומים", בראשות המנכ"ל פרופ' שלמה מור-יוסף, שניסה לאתר במהירות מאיפה תיפתח הרעה הבאה.
הנהלת המוסד פנתה לאהרונוב, שהעביר מכתב, ובו פרטים של שבעה אנשים במצוקה ש"עלולים להיות הבאים בתור שיציתו את עצמם".
עובדי ביטוח לאומי בניהול משרד הרווחה – מטפלים מידי יום באלפי אזרחים ויודעים עד כמה 'החוויה' הזו עלולה להיות קשה ומייאשת. "זעם וייאוש אפשר לפגוש בכל הסניפים", אומרת דליה (השם המלא שמור במערכת), עובדת המוסד שטיפלה שנים בתושבים בדרום.
רק ביום שלישי השבוע, ניסו להצית עצמם שני אזרחים בסניפי ביטוח לאומי בכפר סבא ובירושלים. "זה קורה כמעט בכל מקום, אבל הציבור לא יודע מזה", אומרת דליה. "היתה מישהי בסניף באר שבע ששפכה על עצמה נפט, ורק ברגע האחרון עצרו אותה והיא לא הצליחה להצית את עצמה. יש הרבה ייאוש מוצדק, אבל לא שומעים עליו מפני שאין בכל מקום מצלמה".
נפגשנו השבוע עם דליה וכמה מעמיתיה (שמותיהם במערכת). כולם נחשבו למקצוענים במוסד לביטוח לאומי, עד שפרשו מעבודתם. חלקם "פקידי תביעות" מנוסים, אחרים מנהלי מחלקות.
הטרגדיה של משה סילמן גרמה להם לשבור את מעגל השתיקה. הם מבקשים להסביר מה קורה במוסד הזה ומשרטטים תמונה מטרידה, החושפת את המציאות מאחורי הקלעים במוסד, שבשלב כזה או אחר – כולנו נזדקק לשירותיו.
אחרי שנים של טיפול בנכים, באמהות חד הוריות, בקשישים ובמובטלים, הם משוכנעים שהם ועמיתיהם משתדלים לעזור לכולם, אבל בשל הוראות מגבוה – גם כוונותיהם הטובות מתנפצות על חומות המציאות הסכורות: האטימות כלפי האזרח, הם מודים, הופכת להיות חלק מהם.
בפועל, המדיניות גורמת להם להפגין יחס אדיש לאזרח, וזה לא הכל: יש מקרים, כך לדברי חלק מהם – שבהם הזלזול נובע משיכרון כוח של פקידים, ואפילו ממדיניות שמאפשרת לדבריהם אפליה והעדפת מקורבים.
המוסד לביטוח לאומי מגדיר את עצמו, בצדק, גוף ש"מופקד על הבטחון הסוציאלי של אזרחי ישראל". באתר האינטרנט שלו נקבע כי מטרתו לסייע ל"קבוצות חלשות ופגיעות" ול"מבוטחים בזמן משבר אישי". במילים פשוטות, זהו גוף שאמור להיות רשת המגן של הישראלים. תקציבו גבוה מאוד: 63 מליארד שקל, בשנה זו למשל (כמחצית הגבייה מהציבור).
כל מי שנכנס לאחד מעשרות הסניפים הפרושים במדינה מתקבל תחילה בדלפקי קבלת הקהל, שם הוא אמור לקבל הדרכה איך לא ללכת לאיבוד במבוכי המחלקות השונות.
אנשי המקצוע שיטפלו בו בהמשך הם "פקידי תביעות", כמו אלו שדיברנו עימם. מדובר בעובדים הנחשבים לחזית המקצועית של המוסד, שכל אחד מהם עבר הכשרה בתחום ספציפי שעליו הוא מופקד: אחד במחלקת קצבאות זקנה, אחר במחלקת קצבאות לחולים, נפגעי פעולות איבה ועוד.

מעליהם יש מנהל מחלקה, ומעליו מנהל סניף. כולם כפופים להנהלה הראשית ולמדיניות הממשלה.
השבוע הם מסבירים למה, עם כל רצונם הכן – ואין ספק שרוב עובדי ביטוח לאומי רוצים לסייע ולבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר – מבחינת האזרח, זה פשוט לא יכול לעבוד. "כשיום אחרי יום יש מאות תיקים של עלובי החיים", אומרת דליה, "אנשים עם הבטחת הכנסה, שאין להם קצבת קיום, אז אני מפתחת סוג של אטימות. זה נכון. פקידי תביעות שעובדים הרבה שנים באותה מחלקה מאבדים את הרגישות. אתה מטפל בחולי סרטן, עוד אחד ועוד אחד. אז כשמגיע אדם עם סרטן גרורתי, אתה כבר אדיש. אתה אומר לעצמך: "'הנה עוד אחד'".
"צריך לראות את זה בעיניים", מוסיפה רעות, שהיתה מופקדת על טיפול בפניות אזרחים. "יש סניפים שאתה נכנס אליהם ומיד מרגיש נורא: ים של אנשים במסדרונות, וכל מי שמגיע לשם כבר עבר את מחסום הבושה. הוא מבקש עזרה אחרי שאיבד את הכבוד שלו והוריד את הראש. אבל אתה לא צריך להגיע איתו עד לרצפה, לא צריך להמשיך להוריד לו את הראש".
– ולתחושתכם, אתם מורידים להם את הראש?
"אנחנו פשוט שחוקים. הרוב משתדלים לעשות את הכי טוב, אבל יש שלב שבו אתה כבר לא יכול יותר. די, מיצית. ואתה חייב לטפל בכל אחד ולא יכול להגיד למישהו, 'שמע, עכשיו אני שחוק', או 'אותך אני לא רוצה'. אי אפשר להאמין כמה קהל מגיע.
שלוש פעמים בשבוע נפתחות הדלתות בין שמונה לשתיים וחצי, ונכנסים 300 איש. המנהל יושב לך על הראש שתעבוד מהר, ואנחנו ארבע עובדות, כשכל אחד מהאזרחים דורש בצדק הרבה סבלנות וזמן".
– יש פתרונות?
"כן. אני ואחרים הצענו למנהלים הרבה פעמים שכל כמה שנים תהיה רוטציה. שמי שנשחקים יעברו גם למחלקות אחרות, שבהן המצב שונה. מי שעובד, למשל, במחלקת דמי לידה רואה כל היום רק צעירים מאושרים. גם לאלו שעובדים במחלקות שבהן מבוצעת גבייה מאנשי צווארון לבן נחמד מאוד לעבוד. לצערי, ההנחיה מלמעלה היא שלא תהיה רוטציה. הבקשות לא התקבלו, בטענה שהקורסים שעובד מקבל יקרים מדי; שאי אפשר להחליף עמדה אפילו פעם בחמש שנים.
"מדובר בהנחיה מלמעלה מטעמי חיסכון", מסביר רונן, עובד נוסף, ששימש מנהל מחלקה. "יש הרבה בקשות של עובדים שחוקים", הוא אומר, "והתשובה של המנהלים היא שלילית, למרות שכולם מבינים את המשמעות עבור האזרח. ההחלטה לא משתנה. בתקופה האחרונה ניסו פתרון אחר, שגרם בעיות עוד יותר קשות: הקהל מופנה בטלפון למוקד חיצוני, הטלפניות שעונות שם מועסקות באמצעות קבלן, הן לא אנשי מקצוע – והתשובות שלהן בהתאם".
כולם שווים?
עם עומס העבודה הזה נדרשים עובדי ביטוח לאומי להתמודד יום אחר יום. לכאורה הם פועלים בכפוף לחוקים ברורים ובהתאם לתקנות שקובעות בדיוק מה מגיע לכל אזרח. אבל המצב, הם אומרים, מורכב יותר. רעות מספרת שלהערכתה, לא בטוח שכולם שווים בפני המוסד. "בוא לא נהיה תמימים", היא אומרת. "למרות החוקים והסעיפים, מדובר גם בשיקול דעת של מנהלים ועובדים. כשיש אנשים שמוכרים להם אישית, הם עשויים לקבל יותר כסף, לעומת אנשים שפחות 'חשובים' ועלולים להיפגע".
– איך?
"למשל כשמגיע אלינו מכר או שכן שמגיעה לו קצבת זקנה, ומתברר שיש לו חוב למוסד. לכאורה, צריך להקטין את הקצבה שיקבל, כדי שיכסה את החוב. אבל החוק גמיש ואם רוצים לתת העדפה, אפשר פשוט להעביר לו המחאה לבנק, והכסף יגיע אליו ישירות".
– זה נשמע בעייתי, אבל הרי מי שמחליט בסוף הוא המנהל. לפקיד התביעות יש השפעה עליו?
"כן. אני יכולה לכתוב שהאדם במצוקה נוראית וחשוב לשלם לו. אבל אם לא אכתוב, והמנהל חפץ ביקרו של מישהו, הוא יכול 'להפשיר' לו את הכספים בהמחאה. אנחנו יכולים לגלות גמישות וגם להיפך. אדם שלא מוכר לאף אחד עלול להיפגע יותר וייאלץ לפנות לבתי משפט ולהסתבך שנים".
כפי שאפשר להבין, רק למעטים מלקוחות המוסד לביטוח לאומי יש אמצעי וכוח לפנות לערכאות, אבל למרות זאת, אין בעיה למצוא בבתי המשפט שלל דוגמאות המלמדות איך עלול המוסד להתנהל כלפי אזרחים.
אולי אם אותם אזרחים היו מכירים את "האנשים הנכונים" בסניף של המוסד, הם לא היו נאלצים להיטלטל בין כותלי מערכת הצדק.
הנה כמה החלטות טריות מבית המשפט, בכולן מדובר בטענה לחוב שכלל איננו באשמת האזרח, אבל עובדי הביטוח לאומי לא איפשרו להם אפילו להסביר.

בספטמבר 2011, קבע בית הדין בירושלים, שהמוסד דרש לגבות לא פחות מ- 83 אלף שקל מתושבת העיר, שהוגדרה על ידי השופטים "אישה פשוטה ומוכת גורל". הסיבה: אנשי הביטוח טענו ללא הצדקה, שהכספים נועדו לבעלה אך כביכול הועברו אליה.

בינואר 2012, קבע בית הדין לעבודה שאנשי המוסד גבו 23 אלף ש"ח "שלא כדין" מנכה קשה, תוך התעלמות מפניותיה. לפי פסק הדין, שני בכירים במוסד "חרצו את דינה" בקביעה לא נכונה. השניים טענו שהנכה לא דיווחה להם שהיא מאושפזת במעון, למרות שדווקא דיווחה על כך.

באותו חודש ממש, בבאר שבע, החליט בית המשפט שהמוסד דורש אלפי שקלים שלא כדין מתושב העיר, למרות שהאחראי בביטוח הלאומי "לא שמע כלל את טענותיו".

במרס 2012 החליט בית המשפט בנצרת שהמוסד "לא פעל כדין", כשקיצץ 20 אלף ש"ח מקצבת הילדים של נזקקת, שוב – מבלי לתת לה להסביר.
כאמור, מדובר בקומץ דוגמאות בלבד.
השלב הראשון בהידרדרות של משה סילמן המנוח החל, כך טען, בגלל גביית חוב לביטוח לאומי.
המוסד עיקל משאית בבעלותו ומכר אותה, וסילמן טען שהביטוח "הפעיל בגין חוב קטן אמצעי אכיפה דרסטיים, דרקוניים, יקרים ומיותרים, שגרמו לי נזק בלתי הפיך". הביטוח הלאומי דחה את הטענות והבהיר שאין קשר בין הגביה לבין הטרגדיה שלו.
אם בענין סילמן יש מחלוקת, במקרים הטריים שהבאנו מהחלטות בתי המשפט – הדברים ברורים וקשים.
התקנות של הביטוח לאומי מתירות "שיקול דעת" וקובעות שהמוסד "רשאי" לדרוש כספים, גם אם בטעות כבר העביר אותם לנזקק. אבל לא פעם אי אפשר להבין את שיקול הדעת הזה. הנה למשל ר' (השם המלא שמור במערכת), נכה קשה שהמשיך לעבוד, וכמובן דיווח לביטוח לאומי והעביר לו את תלושי השכר.
מחלקת הגביה של המוסד לא העבירה את הנתונים למחלקת נכות, ולפני שנה נחתה עליו פתאום דרישה לשלם חוב ענקי של 88 אלף ש"ח. "הענין נפל עליו כרעם ביום בהיר", כתב בזעם פרקליטו עו"ד דוד סער. "העובדה שאין תיאום בין מחלקות לא צריכה להיות בעוכריו".
נכה נוסף שעובד כמנהל חשבונות במוסד חינוכי הגיש בבית הדין בבאר שבע תביעה, שמגוללת לכאורה תמונה קשה. מהמסמכים שצורפו אליה מתברר שבגלל מצב בריאותו הוא עובד במשרה חלקית בלבד, והשכר הדל שהוא מקבל עומד על כ- 3,500 ש"ח לחודש. הוא מטופל בילד נכה 100 אחוז ובאוגוסט 2010 קיבל לתדהמתו מביטוח לאומי דרישה לשלם 37 אלף ש"ח.
לפי המסמכים שנשלחו לביטוח לאומי גם כאן המידע על שכרו היה ידוע היטב למחלקה הרלבנטית של המוסד, אבל הוחלט לגבות את החוב "באופן רטרואקטיבי", כשלנכה, כך נטען, לא ניתנה אפילו זכות להסביר שלדעתו אין לכך הצדקה.
במשרד של עו"ד דוד סער יש עוד שלל דוגמאות, שמעלות סימני שאלה.
הנה, למשל, נכה נוסף שבת זוגו, שעבדה כעובדת ניקיון, קיבלה שכר צנוע של 2,300 ש"ח בלבד. אלא שמעסיקה דרש ממנה לעבוד גם בסופי שבוע, וכתוצאה מכך, שומו שמיים – עלה שכרה. הכל דווח, כמובן, אבל לפני כשנה וחצי נדרש הבעל פתאום להחזיר 32 אלף ש"ח למוסד. "הם נרדמים במשך שנים", אומר סער, "ואז פתאום מתעוררים ומגלים שטעו בעצמם, אבל מפילים את זה על אדם מסכן שמקבל חוב בסכומי עתק, שאין לו מאיפה לקחת. כשאתה מבקש מהם תשובות, אומרים לך, או-קיי, נוותר לך רק על הריבית, אבל את הקרן אתה משלם".
"מכבש לחצים"
את אנשי ביטוח לאומי שעימם שוחחנו, המצב הזה לא מפתיע.
"לי די ברור למה גובים ככה חובות", אומר רונן.

"הייתי מנהל מחלקה שאחראי על 14 עובדות, וזאת אותה האטימות. איך מבטלים קצבה לאדם חלש, ולא נותנים לו אפילו זכות לדבר?
אני התרשמתי שיש פקידות מקצועיות שעבדו אצלי, שנתנו להן כוח בידיים, והן לא הבינו איך להשתמש בו.

לכתבה המלאה הקלק על התמונות...